אמא של מתבגרים

היום הבלוג שלי בן 5 ואני בעצמי לא מאמינה שאני כותבת כבר 5 שנים כאן. 5 שנים זה מספיק זמן כדי לראות מגמות, התפתחויות, דפוסים ושינויים ביחס שלי לבלוג וביחס של הציבור הרחב לבלוגוספירה.

זה לא סוד שפייסבוק ניצח את עולם הבלוגים. אנשים כותבים פחות, קוראים פחות ומגיבים פחות לפוסטים בבלוגים. גם אצלי זה ככה. אני ממשיכה להיות כאן, אבל הרבה פחות מקודם. את הזמן שפעם הקדשתי לבלוג אני מחלקת עכשיו בין הבלוג לבין פייסבוק, כאשר אני מודה שאני מקדישה יותר זמן לפייסבוק מאשר לכתיבה וקריאת בלוגים.

ההתפתחות הזאת היא ביחס ישיר לכמות החברים שמצטרפים לפייסבוק. פתחתי את החשבון שלי גם לפני 5 שנים, כאשר עוד לא היה ממשק עברי, כדי להיות בקשר עם משפחתי בחו"ל. אז לא ביליתי הרבה זמן בפייסבוק כי לא היו לי הרבה חברים שהשתמשו בפייסבוק. לאט לאט כמות החברים גדלה וגם הזמן שאני מבלה שם גדל.

מומחים בתחום כתבו הרבה על הנושא, כך שאני לא מתכוונת בכלל להיכנס לסיבות למה זה קרה וממשיך לקרות. אני כן יכולה להצביע על תופעה מעניינת והיא שהרבה מקוראי הבלוג שלי נהיו חברים שלי בפייסבוק וממשיכים גם שם את הפרגון והתמיכה שקיבלתי מהם כאן. חלקם מגיבים עכשיו רק בפייסבוק ועזבו לגמרי את הבלוג וחלקם ממשיכים להגיב כאן ושם.

פתחתי דף פייסבוק לספרייה שלי לפני חודשיים בערך ואני מודה לכל חבריי כאן שנכנסו לדף, עשו LIKE והגיבו. אני מאד מעריכה את הפידבק שלכם. אין ספק שזה כלי נהדר כדי לתקשר עם אנשים, להעביר מידע ולהישאר בקשר בלי הרבה מאמץ הודות לממשק הנוח של פייסבוק.

התחלתי את הגישושים שלי כאן לפני 5 שנים ומהר מאד מצאתי כאן אנשים נהדרים מכל המגזרים והסוגים, שלא הייתי פוגשת בחיים במקום אחר. מאנונימיות מוחלטת עברנו למיילים ומשם לפייסבוק, איפה שיכולתי לצרף פנים לשם של הבלוגר, ואפילו למפגשים אישיים. אין לי כוונות לעזוב את המקום החם הזה, גם אם אני מאיטה את קצב הכתיבה והקריאה ואני מקווה שגם אתם לא.