אמא של מתבגרים

נראה לכם שיבוא יום שהילדים שלנו כבר לא יצטרכו אותנו?

אולי ביום שנהיה זקנים מדיי כדי לעזור להם? 

מצד אחד אני שמחה שהם זקוקים לנו ומרגישים שהם יכולים לפנות אלינו מתי שרוצים, כי הם יודעים שתמיד נהיה שם בשבילם.

בשביל זה יש הורים, נכון? על מי אפשר תמיד לסמוך אם לא על ההורים? אני בהחלט רוצה שילדיי ירגישו ככה כלפיי.

מצד שני נדמה לי שהם שוכחים שיש לנו חיים משלנו ושאנחנו לא יושבים בבית רגל על רגל ומחכים שרק יקראו לנו.

לפעמים אני מרגישה שפשוט אין לי כוח. 

כמה שאני מתבגרת אני גם שואלת את עצמי מה יקרה ביום שחו"ח התפקידים יתהפכו ואנחנו נזדקק לילדים כדי שיעזרו ויטפלו בנו.

מה יקרה אז? אני בטוחה שכל אחד חושב שהילדים שלו הכי טובים בעולם ואין להם ספק שהם יתנהגו למופת. כמובן שגם אני חושבת ככה.

אבל מה אני עושה עם האימרות הפולניות שעוברות לי בראש, דוגמא האימרה הידועה שגידלה זקן ארוך: "הורה אחד יכול לגדל עשרה ילדים, ועשרה ילדים לא יכולים לגדל הורה אחד"? 

בשורה התחתונה נראה לי שהמצב הראשון, שילדינו זקוקים לנו, הרבה יותר עדיף על המצב השני שאנחנו זקוקים להם.

אז אני מאחלת לעצמי בריאות, כוח וסבלנות עד 120 כדי שאמשיך להיות שם בשביל ילדיי.

 ו...אני כבר אנוח בקבר.