אמא של מתבגרים

לפני זמן מה התלוננתי שילדיי לא קוראים את הבלוג שלי.

זה הפריע לי שהם לא מגלים עניין בתחביב החדש שכל כך מרתק אותי.

חשבתי שסוף סוף קצת יתפעלו ממני.

הנה האימא שלהם, שלא מבינה שום דבר, כותבת בלוג – ללא ספק עיסוק של צעירים,

אז אולי בכל זאת היא לא מעידן הקרח ואפשר לתקשר איתה.

הייתי נודניקית אמיתית, כל פעם שאלתי: נו קראת את הבלוג שלי?

וכל פעם קיבלתי תשובה מתחמקת - לה היה לי זמן, עוד מעט, עוד לא יצא לי,

אני באמת רוצה לקרוא אבל עוד לא הספקתי.

עד שיום אחד זה קרה, והם קראו.

וכמו שאומר הפתגם הסיני "הזהר במה שאתה מבקש - שמא תקבל אותו"

עכשיו יש לי צנזורה.

אומרים לי מה לכתוב, ובעיקר מה לא לכתוב.

באמצע שיחה, שלא תמיד מתנהלת על מי מנוחות, בתי מסתכלת עליי ואומרת:

"שלא תעיזי לכתוב את זה בבלוג שלך" או

"חסר לך שחברות שלי שיש להן בלוג יגיעו לבלוג שלך ויזהו אותך"

בקיצור, הלך חופש הביטוי.

אבל לפחות היא מפרגנת ומאד שמחה שקוראים את הבלוג ומגיבים עליו.

לעומת זאת בני היקר, שלא ברור לי כמה פוסטים היה לו סבלנות לקרוא, יורד עליי

"זה בלוג של בכיינית" את רק מתלוננת כמה קשה לך איתנו, את מי זה מעניין...

ובזה גמר איתי ועם הבלוג שלי את הסיפור.

מה עוד אפשר להוסיף?

משאלות מתגשמות,רק לא תמיד איך שרוצים.

חשוב לי מה ילדיי חושבים עליי, אני רוצה להתגאות בהם, אבל שגם הם יתגאו בי.

אני מאמינה שזה יבוא ביום מין הימים.

אני רק צריכה להיעזר בסבלנות עד שיעברו את גיל ההתבגרות.