אמא של מתבגרים

היום הרגשתי עוד פעם כמה חזק הקשר ביני לבין הילדים שלי.

מפאת הצנזורה מבית אסור לי לפרט יותר מדי ואני מקווה שלמרות זאת תבינו את כוונתי.

לבת שלי היה היום אירוע מאד חשוב ומשמעותי בחייה.

היא התכוננה עבורו בצורה אינטנסיבית וחשבה על כל פרט ופרט.

היא השקיעה את כל מחשבותיה, כוחה וזמנה בתכנון ובביצוע.

היא בקושי אכלה וישנה וחיכתה בהתרגשות מלווה בחששות ליום הגדול.

כמובן שגם אנחנו השתתפנו בהכנות, בעידוד ובתמיכה.

התפללנו שהכול יעבור בשלום ושתראה פרי בעמלה.

למרבה הצער, התקוות התבדו ולמרות המאמץ הגדול האירוע לא התקיים כפי שהיא רצתה.

כאשר היא התקשרה להודיע לי מה קרה ולבקש שאבוא לקחת אותה, לבי התכווץ מכאב.

הרגשתי כאילו פגעו בי ישירות והתחלתי לבכות.

הרגשתי את הכאב שלה פיזית בגוף שלי.

כתוב שבגיל ההתבגרות ילדים לומדים להתנתק מהוריהם וההורים צריכים ללמוד להתנתק מילדיהם המתבגרים.

אני משתדלת לעשות את זה, אבל איך אני יכולה להצליח כאשר כל פגיעה בילד שלי מרגישה כאילו תקעו לי סכין בלב?