אמא של מתבגרים

יש רגעים בחיים שמערערים את כל הערכים שעליהם בניתי את החיים שלי.

יש רגעים של חוסר אמונה למרות שאני מגדירה את עצמי כדתייה.

יש רגעים של חוסר תקווה למרות שאני מגדירה את עצמי כאדם אופטימי.

יש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם זה היה נכון לעלות לישראל למרות שאני ציונית.

יש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי אם זה היה נכון להביא ילדים לעולם למרות שהקדשתי לזה 15 שנים מחיי.

יש רגעים של הרהורים על הדרך שבה אני מחנכת את ילדיי.

היום כל השאלות האלו עלו בבת אחת בעקבות תאונת דרכים קטלנית שאירעה הלילה בצפון,

שבה נהרג חבר טוב של בני ונפצעו חברים נוספים שנסעו באותה מכונית.

רגעים של חוסר אמונה.

בתור דור שני לניצולי שואה אני חיה כל חיי עם השאלה איך הקדוש ברוך הוא נתן לזה לקרות.

נכתבו על זה אין ספור ספרים, אבל באף אחד לא מצאתי תשובה מספקת.

אני חיה איכשהו עם התשובה "דרכי ה' נסתרות".

אנחנו לא מבינים את השיקולים של הקדוש ברוך הוא, זה נכון,

אבל קשה להשלים עם זה כאשר האסונות ממשיכים להתרחש וילדים טובים,

חפים מפשע, שכל חייהם לפניהם, נהרגים בכבישים ובמלחמות.

למה? עד מתי?

רגעים של חוסר תקווה.

כמה אפשר לקרוא ולכתוב על הקטל בכבישים. מתי זה ייגמר?

זה בידינו, זה לא מלחמה, זה לא אסון טבע, זה אנחנו.

- זה הנהגים שלנו, שלא זהירים ולא מתחשבים באף אחד אחר.

הכביש נהפך לשדה קרב.

למה הנהגים חושבים שזאת גבורה לנהוג בחוסר זהירות, במהירות מופרזת, באלימות,

בעקיפות מסוכנות, באי ציות לחוקי התנועה?

כל פעם שילדיי בדרכים אני במתח עד שמתקשרים להגיד שהגיעו בשלום.

כל פעם שאני מגיעה הביתה מנסיעה במכונית אני רוצה להגיד "ברכת הגומל"

- זאת המנהיגות שלנו, שלא נותנת מספיק תקציבים לשיפור תשתיות הכבישים,

למשטרה ולחינוך לזהירות בדרכים.

נהרגים יותר בכבישים מאשר במלחמות.

האם יש בכלל פרופורציה בין תקציב הביטחון לבין התקציב למיגור תאונות הדרכים?

המנהיגים שלנו יודעים רק לדבר, ואני עוד עדינה בהתבטאותי עליהם.

רגעים של הרהורים לגבי בחירתי לחיות בארץ ישראל ולא בחו"ל

לעיתים רחוקות מאד אני שואלת את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון כאשר עזבתי את משפחתי

לעלות לבד לישראל ולבנות כאן את חיי.

בדרך כלל אני מאד שלמה ושמחה עם ההחלטה הזאת.

הייתי צעירה, ולא ידעתי איזה מחיר אשלם על החלטתי.

אני לא מתכוונת למחיר כספי, חיים יותר נוחים, פרנסה יותר קלה, אלא למחיר אחר לגמרי.

- ההרגשה שאני לא שייכת לגמרי לאף מקום.

כאשר אני בישראל אני מתגעגעת לדברים משם. כאשר אני שם אני רוצה לחזור לפה.

למרות שאני כבר 34 שנה בישראל אני עוד מרגישה כמו עולה חדשה.

בחו"ל אני מרגישה לא שייכת למקום.

- הקשר עם המשפחה, שנשארה בחו"ל, שהתרופפה.

הזמנים, לפני שנפטרו, בהם הוריי היו חולים והיו זקוקים לי ואני הייתי רחוקה.

עד היום אני לא יכולה לסלוח לעצמי שלא הייתי שם בשבילם.

מה יכולתי לעשות?

נסעתי כמה שיכולתי, אבל אי אפשר לעזוב בעל, ילדים, עבודה – חיים, לתקופה בלתי מוגבלת.

כמו רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי אני מאמינה בחשיבותה של ארץ ישראל כארץ הבחירה לעם היהודי.

רציתי לתת לילדיי לגדול כיהודים גאים בין יהודים.

לגדול בלי אנטישמיות ובלי פחד מהגויים.

עם צבא יהודי שיגן עליהם. שחס ושלום לא יקרה להם מה שקרה להוריי בשואה.

אני רוצה לחיות בישראל. אני מרגישה שלחיים פה יש משמעות.

אבל, הדגש הוא על לחיות, לא למות.

ועוד יותר, שילדיי יחיו.

לא למות בתאונות דרכים שאת רובם ניתן למנוע.

לא למות בגלל מדיניות ה"יהיה בסדר" שמולידה אסונות

לא למות במלחמות מיותרות שמנוהלות על ידי אנשים בעלי אגו מנופח

שלא מוכנים לקחת אחריות על הפשלות שלהם או להודות שטעו.

אני יודעת שגם בחו"ל קורים אסונות, אבל הקוקטייל של תאונות + מלחמות קשה מאד לעיכול.

למרות כל זה, אין לי כוונות לעזוב.

כמו שאומר השיר: "אין לי ארץ אחרת".

רגעים של הרהורים לגבי הבאת ילדים לעולם

ילדיי לא באו לי בקלות, אפשר אפילו להגדיר אותם כנסים.

חייהם יותר יקרים לי מחיי.

אם כל זה אני שואלת את עצמי, כאשר אני שומעת על תאונה קטלנית כמו שקרתה הלילה,

איך הורים מסוגלים לחיות אחרי שקורה להם אסון כזה?

איך ממשיכים עם הכאב הזה?  

האם לא עדיף לחיות בלי ילדים מאשר להסתכן באובדן של ילד?

מצד שני, אם לא מולידים אותם, אז בוודאי שאנחנו דנים אותם למוות.

זה מזכיר לי את פרעה במצרים שגזר להרוג את התינוקות הזכרים עם היוולדם.

עמרם, אביו של משה, החליט בעקבות הגזירה לא להוליד יותר ילדים ומי ששינתה את דעתו לפי רש"י

בספר שמות פרק ב' פסוק א', הייתה מרים הנביאה שאמרה שהחלטתו הורגת גם את הנקבות.

וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי. 

ויקח את בת לוי - פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה וחזר ולקחה וזהו וילך

שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה אם פרעה גזר על הזכרים ואתה ג"כ על הנקבות

קשה לחיות עם תחושת הפחד והדאגה התמידית שמא יקרה להם משהו.

אולם גם האלטרנטיבה לא נראית מי יודע מה אטרקטיבית.

רגעים של הרהורים על הדרך שבו אני מחנכת את ילדיי

בנוסף לערכים דתיים ומוסריים שאני מנסה להנחיל לילדיי, אני משתדלת לתת להם

את החינוך הטוב ביותר. עם מבט לעתיד חשוב שיצליחו בלימודים.

זה יוצר הרבה חיכוכים בינינו, כי לימודים זה לא מה שבראש שלהם.

אם לצטט אותם :"אמא, יש דברים יותר חשובים בחיים מלימודים"

אני גאה במה שהם עושים, מתנדבים במד"א, מדריכים, תנועת נוער, מש"צים,

הכל דברים חיוביים וראויים להערכה.

אני, מה לעשות, רואה את העתיד שלהם, הצורך להתפרנס, להסתדר בחיים,

ואני יודעת שזה לא קל.

אני רואה את העתיד והם את ההווה וזה גורם לצערי למריבות.

אני שונאת את המריבות האלה ובא לי לפעמים לוותר.

אבל אני לא יכולה כי אני אמא.

אכפת לי מהם ואני אוהבת אותם וזה תפקידי להיות אחראית ולהמשיך לנדנד להם בקשר ללימודים.

האומנם? אולי אני טועה?

כאשר קורה אסון כזה וילד נהרג אתה שואל את עצמך

"למה לריב עם הילדים ולגרום לאווירה לא נעימה בשביל העתיד, ואולי העתיד הזה לא יגיע".

במציאות שלנו, במיוחד אצל בנים שמחכה להם 3 שנים צבא, האם יש טעם לריב על לימודים?

האם לא עדיף לאמץ את הפילוסופיה של "אכול ושתה כי מחר נמות"?

האם לא עדיף לתת להם ליהנות מהחיים, בגבולות, מכיוון שלא יודעים מה מחר יביא?

אין לי ספק שאי אפשר לחיות בלי לחשוב ולתכנן לעתיד, אני רק לא יודעת מה המינון הנכון.

אני חושבת על הילד שנהרג בתאונה, על החברים שלו במכונית שנפצעו, על הנהג,

על הבן שלי, על כל הכיתה שלו וכואב לי הלב...

אני יודעת שהחיים שלהם השתנו היום ולא יחזרו אף פעם להיות כמו שהיו לפני התאונה המחרידה הזאת.