חזרתי אתמול לעבודה.
היה שמחה וששון, חיבוקים ונשיקות.
כל כך הרבה אהבה הרעיפו עליי.
פינקו אותי, ממש מחמם את הלב.
לקבלת פנים כזאת לא זכתה אפילו הלן מירן בליל האוסקר.
היה לי מאד מוזר לחזור לספריה אחרי כל כך הרבה זמן בבית.
מצאתי את עצמי מתחמקת מהתנגשויות במסדרונות הומי סטודנטים.
בבית הרגשתי הרבה יותר בטוחה.
התרגלתי לשקט, להיות רוב הזמן לבד או עם בני משפחתי.
פתאום הרבה אנשים מסביבי, יש רעש, כולם מדברים, טלפונים, שאלות.
כל מי שנכנס לחדר שאל אותי מה קרה, מה שברתי ואיך.
מה לעשות, לא כולם קוראים את הבלוג שלי, אז הם לא ידעו מה קרה.
על חלק עבדתי ואמרתי שזה קרה לי בתאונת סקי.
הרגשתי קצת בהלם. כבר לא הייתי רגילה להמולה הזאת.
הקטע הכי מצחיק קרה כאשר אחת המורות נכנסה לחדר.
ברגע שקלטה את הגבס היא התחילה לספר לי סיפור זוועה איך היא שברה את ידה
לפני ראש השנה. היא גם הוסיפה שעד היום היד לא לגמרי בסדר.
פשוט נהדר, בדיוק מה שרציתי לשמוע.
משפט המחץ שלה היה:
"ושתדעי לך, אחרי שיורידו את הגבס יהיו לך כאבי תופת, כ-א-ב-י ת-ו-פ-ת!!"
היא הייתה בטוחה שהיא עשתה את המצווה הכי גדולה בעולם שהזהירה אותי
שזה מה שמחכה לי.
הכל מכוונות טובות, אני בטוחה, אבל ריבונו של עולם, קצת טקט.
הייתי כל כך בהלם שאמרתי לה תודה רבה שהזהרת אותי.
כמובן שעכשיו אני עוד יותר בלחץ בקשר ליד.
אחרי קבלת הפנים החמה התחילה העבודה.
לא היה לאט לאט, ישר זרקו אותי למים.
אמרו לי - זה לא דחוף, אבל....
זה לא חייב להיות היום, אבל...
שום דבר לא בוער, אבל...
הם כולם הבינו שתוך יום אני לא יכולה לעשות עבודה של 6 שבועות, אבל...
היה מעייף, הגעתי הביתה הרוגה!
היום כבר היה יותר טוב.
בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכולכם על התמיכה והעידוד שנתתם לי במשך
כל הזמן הזה. בלעדיכם לא הייתי שורדת.
העברתם לי את הזמן בצורה נעימה ביותר ולא השתעממתי לרגע.
הפכתם תקופה כואבת וקשה לחוויה אנושית נפלאה.
אני חושבת שעם חזרתי לעולם האמיתי לא יהיה לי כל כך הרבה זמן לבלות איתכם.
אני מצטערת על כך ואעשה כמיטב יכולתי לשמור על קשר.
תודה לכל הבלוגרים הנהדרים אשר הביאו אותי עד הלום.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
