מזמן לא כתבתי על המתבגרים שלי.
זה דורש ממני יותר מדי אנרגיה. אפילו לקטר עליהם דורש כוח שאין לי.
מה אני בסך הכל רוצה? שיהיה להם טוב.
אז למה יש כל כך הרבה חיכוכים וויכוחים בינינו אם אנחנו רוצים את אותו הדבר?
אני מרגישה שאני הולכת במעגלים אין-סופיים של תסכול, חוסר אונים, פגיעה, כעס, ודאגה.
תסכול - למה ריבונו של עולם הם חייבים לעשות את הכל בדרך הקשה ביותר?
הם ב"ה ילדים מקסימים.
הם חכמים ומסוגלים להצליח בכל מה שירצו.
הם יכולים גם להצליח בלימודים וגם לעשות את כל הדברים האחרים שמעניינים אותם.
צריך רק קצת להתאמץ.
אבל מה הם עושים עם החוכמה שלהם? חס וחלילה שילמדו, זה פשוט מדי.
משתמשים בשכל כדי למצוא דרכים עוקפי לימודים ומערכת.
זה לא עובד.
אולי כמה פעמים הם מצליחים בזה, אבל בסופו של דבר זה לא עובד והמערכת מנצחת..
האם זה אומר שהם לומדים מהטעויות שלהם?
מה פתאום?
עושים את אותם הטעויות שוב ושוב.
חוסר אונים – כי אני כבר לא יודעת מה לעשות.
הם לא מקשיבים לי.
אני רואה קושי ולא יכולה לעזור כי הם לא רוצים עזרה.
אני רואה אותם מחליטים החלטות לא נכונות ולא מצליחה להשפיע עליהם לשנות את ההחלטה.
ברור שהם לא רוצים ללמוד מהניסיון שלי, אבל הם גם לא רוצים ללמוד מהניסיון של עצמם.
כמה אפשר לדבר, כמה אפשר להסביר?
לי כבר נמאס לשמוע את עצמי.
פגיעה בי– מה אני בסך הכל מבקשת מהם?
שידברו איתי במקום לנבוח עליי.
שיקשיבו לי בסבלנות ויתנו לי לגמור משפט.
שיתחשבו בי טיפה, לא הרבה.
שיתנו לי קרדיט שאולי אני צודקת ולא ידחו על הסף כל מה שאני אומרת.
שיפסיקו להגיד לי שאני יושבת להם על הוריד.
שיבינו שאני לא נהנית להעיר להם, אני אמא שלהם ועם התפקיד הזה באה אחריות.
שלא יזלזלו בדאגה שלי אליהם.
שיפרגנו לי.
שלא ייקחו אותי וכל מה שאני עושה כמובן מאליו.
כעס – עליהם ועל עצמי
כעס עליהם שהם מזיקים לעצמם.
אני לא רוצה שיעשו דברים מסוכנים.
אני רוצה שיהיו בריאים, שיאכלו אוכל מזין, שיהיו זהירים.
ומה זה הקטע עם שינה?
מה שבטוח זה שהם לא ישנים מספיק וזה משפיע על כל ההתנהגות שלהם.
זה עינוי סיני מה שהם עושים לעצמם.
לא פלא שהם בלתי נסבלים, קצרי רוח וחסרי סבלנות.
כעס על עצמי
שאני לא מספיק חזקה לעמוד על מה שנראה לי נכון.
שאני לא יודעת להציב להם גבולות.
שאני מוותרת להם גם כאשר אני יודעת שאני צודקת.
שאני לא יודעת לדבר על ליבם ולשכנע אותם בנעימים.
שאני לא שומרת על קור רוח בזמן מריבות ואומרת דברים פוגעים שאני מצטערת עליהם אחר כך.
שאני לא מצליחה לשכנע אותם שלמרות שיש לי ביקורת על מעשיהם, אני מקבלת אותם כמו שהם
דאגה
לעתיד שלהם.
ליחסים שלי איתם לתווך הארוך, שמא המריבות עכשיו ישפיעו לרעה על היחסים בינינו בעתיד.
לתהליך ההתבגרות שלהם. הרי אומרים שהאמא אשמה בכל הבעיות.
ובעיקר, האם אני מצליחה להעביר להם את המסר כמה אני אוהבת אותם.
אני יודעת שאני רק יכולה לעשות כמיטב יכולתי, ילדים באים בלי הוראות שימוש.
אני בוודאי עושה טעויות, אבל מי לא עושה?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
