זיכרונות הילדות שלי מליל הסדר מתרכזים בשתי אירועים מרכזיים.
לא בגפילטע פיש ולא בקניידלך, אלא בקטעים משמעותיים של ההגדה.
חיכיתי בחוסר סבלנות לקטע של אכילת האפיקומן.
לפי מנהג בית הוריי, אנחנו הילדים היינו מחביאים את האפיקומן ואבי היה מחפש אותו.
הוא תמיד שיחק את המשחק, אשר סופו ידוע מראש, ועשה את עצמו מחפש ולא מוצא.
אז התחיל המשא ומתן על "מחיר" האפיקומן.
מכיוון שברוב המקרים אבי ידע מה עמדנו לבקש כל ההתדיינות הזאת הייתה למראית עיין בלבד.
אילו אבי לא היה עומד בכל כללי הטקס היינו מרגישים מרומים, למרות שקיבלנו את מבוקשינו.
ההתרגשות השנייה הייתה קשורה ל"שפוך חמתך" וכוס אליהו הנביא.
מי יפתח את הדלת לאליהו הנביא? היה בזה אלמנט של חוסר נעימות מכיוון שלפעמים קרו פדיחות
עם השכנים הלא יהודים שעברו במסדרון בדיוק כאשר פתחנו את הדלת.
עם השנים היחס שלי לפתיחת הדלת לאליהו הנביא עבר שינויים רבים.
היו תקופות שבהן פחדתי להתקרב לדלת.
היו תקופות שאימי פתחה את הדלת ואני עמדתי לידה, חוששת אבל אוזרת אומץ לעמוד שם.
היו תקופות שאני פתחתי את הדלת בעצמי על אף חששותיי.
לא יכולתי לנתק את עצמי מהסיפורים של עם ישראל שחווה כל כך הרבה צער דווקא בפסח.
עלילות דם, אינקוויזיציה, פוגרומים, פסח בגטו, פסח במחנות ריכוז, כל הסיפורים הללו השפיעו
על הפחד שלי לפתוח את הדלת לאליהו הנביא.
אולם, מהרגע שהדלת נפתחה הפחד התחלף בציפייה וריצה בחזרה לשולחן על מנת לראות
אם אליהו הנביא שתה מן הכוס שלו.
דיון שלם התנהל שם, כן שתה – לא שתה, הכוס זז-לא זז, מפלס היין בכוס ירד- לא ירד.
אני: "אבא, אתה הזזת את השולחן"!
אבא: "מה פתאום אני? זה אליהו הנביא"
עד היום הדיון הזה מתנהל סביב השולחן בליל הסדר, רק הדמויות השתנו.
אהבתי לשמוע סיפורים על אליהו הנביא.
הסיפור שהשפיע עלי ביותר נקרא "נסתרות דרכי ה' "
להלן הסיפור:
ר' יהושע התענה ארבעים יום כדי לזכות לראות את אליהו הנביא.
לאחר ארבעים יום התגלה לנגד עיניו אליהו.
שאל אליהו הנביא את ר' יהושע: למה ביקשת לראות אותי, במילא לא תבין את מעשי.
אמר ר' יהושע: אני רוצה להסתובב אתך ולראות מה מעשיך בעולם.
ענה לו אליהו ואמר: אני מוכן שתצטרף אלי בתנאי אחד, שאף פעם אינך מערער על מעשיי,
ואתה לא שואל, מדוע זה כך. ר' יהושע הסכים.
אליהו הוסיף: ביום שתשאל ותתעקש, אני עוזב. וכך נלווה ר' יהושע לאליהו.
שניהם התחילו לצעוד להם בדרך והגיעו בסמוך לכפר יהודי.
הלך אליהו הנביא ודפק על דלת בקתה של זוג עניים מבוגר. שאל אותם אליהו:
האם אנו יכולים להתארח אצלכם בשבת, כי השבת עומדת בפתח, ואין לנו לאן ללכת.
זוג המבוגרים שמח לקבל את האורחים אך הם הוסיפו: אין לנו מה להציע.
מזוננו דל מאוד ומסתמך רק על מכירת החלב, שפרתנו היחידה נותנת.
עם זאת נשמח לארח אתכם, אם תסכימו להתחלק עמנו במה שיש.
נכנסו אליהו הנביא ור' יהושע אל ביתם, והם ארחו אותם בסבר פנים יפות והלכו לישון.
בשבת בבוקר קם אליהו הנביא, בעוד שר' יהושע עוקב אחר מעשיו,
והתפלל שפרת העניים תמות.
ר' יהושע התעצבן והתרעם ואמר בלבו:
איך הוא הורג את פרת העניים, שהיו כל כך טובים ונעימים אתנו.
ר' יהושע בא לפתוח את פיו כדי לשאול את השאלה, אך אז אמר לו אליהו:
אל תשכח, מה שהבטחת, ברגע שאתה שואל, אני נעלם.
משם קמו והלכו, תוך שהם מביטים בזוג העניים הבוכים על הפרה היחידה שהייתה להם.
המשיכו לצעוד בדרך. למחרת הגיעו לכפר נוסף, ובו בית גדול מאוד, ששייך לגביר עשיר.
ניגש אליהו ודפק על הדלת וביקש מהגביר ללון אצלו הלילה.
הגביר שלח את משרתו וסילקם בבושת פנים.
באותו הלילה ישנו ר' יהושע ואליהו תחת כיפת השמים.
בחצות ראה ר' יהושע את אליהו קם ממקומו וניגש לחלקת האדמה הסמוכה לבית הגביר.
אליהו התפלל והוריד מהשמים אל שטח אדמתו של הגביר ארמון מרהיב עין ביופיו.
התרעם ר' יהושע ואמר בלבו: איך יכול להיות?? אך לא אמר דבר.
המשיכו בדרכם והגיעו למקום בו ישבה קבוצת עניים.
העניים ברכו אותם לשלום והזמינו אותם לשבת ולסעוד איתם.
בסוף הארוחה קם אליהו וברכם: הלוואי ואחד מכם יהיה אדון, כלומר מלך.
והם המשיכו בדרכם. בדרך פגשו קבוצת גברים פוחזים וריקים.
כשראו הגברים את אליהו ור' יהושע, קללו אותם וזלזלו בהם.
אמר אליהו: הלוואי וכל אחד מכם יהיה אדון.
באותו הרגע לא יכול יותר ר' יהושע שלא לשאול – הוא היה נסער מאוד ואמר:
אני לא מבין, לא ייתכן, שהעניים יארחו אותנו ותמורת זה תהרוג להם את הפרה.
לעומת זאת, לעשיר שבייש אותנו וגרש אותנו, אתה נותן ארמון מפואר.
המשיך ר' יהושע ושפך את חמתו: לא ייתכן, שקבוצת עניים, שמברכת אותנו לשלום
ומזמינה אותנו לסעודתם, תברך, שרק אחד מהם יהיה אדון,
ואילו את קבוצת הפוחזים והריקים, תברך, שכולם יהיו אדונים.
ענה לו אליהו: נסתרות דרכי הבורא יתברך, ואין אדם היכול להבין את סדר פעולתו.
לפני שאעזוב אותך, אסביר לך, מדוע פעלתי כך.
במשפחה הענייה הראשונה, שהתארחנו אצלם, התבשר לי, כי אשת העני הייתה צריכה
למסור את נשמתה לבורא יתברך עוד באותו הלילה, ולכן קמתי והקרבתי את הפרה תחתיה.
כאשר המשכנו והגענו לביתו של הגביר, ידעתי, כי בנו עומד להתחתן, והוא רוצה לבנות לו
בית באזור זה, אף ידעתי, שכאשר יחפרו לבניית יסודות הבית, ימצאו אוצר רב תחת האדמה.
העדפתי להוריד ארמון מוכן, כי האוצר לא מגיע לו. הוא אינו ראוי לו.
כמו כן, כאשר המשכנו הלאה והגענו לקבוצת העניים, ברכתי אותם, שרק אחד מהם יהיה אדון,
וזאת מאחר שכאשר יש אדון אחד והרבה נתינים, שורה שלום בממלכה.
לעומת זאת, את קבוצת האנשים הריקים והפוחזים ברכתי, שכולם יהיו אדונים,
וזאת מאחר שכאשר יש ריבוי של אדונים בממלכה, יש ריבוי מדון ביניהם – מלחמות.
אל תנסה לערער אחר דברי.
כשסיים במשפט זה, אליהו פשוט קם ונעלם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
