אמא של מתבגרים

חזרתי מחופשת הפסח שביליתי בבית הארחה ליד הכנרת. היה נהדר.

הנוף של הכנרת כל כך יפה ומרגיע, הרגשתי כמו בגן עדן.

נחתי, טיילתי, ראיתי משפחה, מזג האוויר שיתף פעולה והיה נעים במשך כל החג.

מה יכול להיות יותר כיף מזה?

למרות שידעתי שאיהנה מהשהייה ליד הכנרת היו לי חששות לפני הנסיעה.

(כמובן, תמיד יש לי חששות זה בילט-אין אצלי)

חששתי שאשמין. לא ברור לי למה טוענים שמצה אחת שווה שתי פרוסות לחם. אחרי שתי פרוסות לחם אני שבעה

ואחרי אכילת מצה אחת אני עוד רעבה. הרגשתי היא שאני אוכלת רק את החורים במצה

וכל השאר מתגנב פנימה דרך החורים האלה ומתיישבים במקומות אסטרטגיים בגופי.

לשמחתי הרבה הצלחתי לא לעלות במשקל למרות שהאוכל היה מעולה.

אינני יכולה לזקוף את ההצלחה הזאת למשטר ברזל של אכילת חסה בלבד.

החסה שאכלתי בליל הסדר (מרור) הספיק לי לכל החג.

אני חבה תודה גדולה ליד השבורה שלי. הנה, עוד הוכחה שאין רע בלי טוב, ולהפך.

רוב הארוחות היו בהגשה עצמית ומכיוון שיד ימיני עוד לא חזר לתפקוד מלא לא יכולתי להחזיק צלחת מלאה

והייתי חייבת להסתפק במנות קטנות בלבד.

שלא תחשבו שלא ניסיתי, אבל הניסיון הסתיים בצלחת שבורה – לא נעים ודי מביך.

השתמשתי ביד שמאל כדי לקחת את האוכל מהמגש, המיומנות הפשוטה הזאת עוד לא חזרה בכלל ליד ימין.

כמובן שיכולתי לגשת מספר פעמים למזנון, אבל פה העצלות הטבעית שלי התגברה על הרצון לאכול ונשארתי במקומי.

אין ספק שגם הטיולים עזרו, כל כך שמחתי לצאת לטבע אחרי החודשים האחרונים של ישיבה בבית.

החשש השני היה יותר מורכב. לא נעים להודות, אבל אני מכורה לאינטרנט.

לא ידעתי איך אשרוד שבוע בלי מחשב.

זאת התמכרות ידועה בקרב בני נוער. אבל אני מזמן כבר לא בני נוער.

פרופ' עזי ברק טוען שהתופעה לא כל כך נפוצה כמו שאומרים ושהבהלה מוגזמת.

יופי, אימצתי את מסקנותיו.

אצלי המצב החמיר מאז שפתחתי בלוג.

חשבתי לעצמי, שבוע בלי גישה לבלוגוספירה, מה יהיה?

לא אעדכן את הבלוג? לא אתייחס לתגובות? לא אקרא את הפוסטים של הבלוגים שאני אוהבת?

תוכנית "הישרדות" זה משחק ילדים לעומת העינוי הזה.

בעלי היה מוכן לקנות לי על המקום מחשב נייד, העיקר שאירגע.

למרות שהרעיון מאד קסם לי ויתרתי עליו.

מסתבר שאני לא היחידה ביקום עם ההתמכרות הזאת, אבל כתבו עליה בעיקר באנגלית.

חיפוש בגוגל של  "blogging addiction" נותן אלפי תוצאות.

בעברית לא מצאתי הרבה חומר על ההתמכרות הזאת.

הנושא נידון מעט בתוך בלוגים ופורומים.

לדוגמא בבלוג של י.ש. כאן או בפורום כאן.

ובכן, אני שמחה לבשר לכם ששרדתי את השבוע כמו גדולה. רוב הזמן אפילו לא חשבתי על המחשב.

מצד שני... כל הזמן חשבתי : "אממ, איזה פוסט נחמד הייתי כותבת על המקום הזה, או על החוויה הזאת או על האנשים שפגשתי.

אז מה המסקנה, אני מכורה או לא?