אמא של מתבגרים

מה משותף בין קרוסלה, דג'ה וו ויום טוב שני של גלויות?

אצל כולם יש את האלמנט של החזרה על עצמו, אבל עם שינויים קלים.

כאשר הקרוסלה מסתובבת היא חוזרת על אותו סיבוב הרבה פעמים ונדמה לך שאין הבדל

בין סיבוב לסיבוב.

הקרוסלה אמנם עושה את אותו הסיבוב, אבל מה שרואה האדם שיושב על הקרוסלה משתנה

מסיבוב לסיבוב. האנשים שעוברים לידו מתחלפים, לפעמים קטע נוף מוסתר על יד עובר

אורח ובסיבוב הבא לא.

גם בדג'ה וו, יש תחושה של "כבר הייתי פה" או "זה נשמע לי מוכר".

אולם, גם אם חוזרים לאותו מקום פעמיים או שיש תחושה שכבר היית בסיטואציה הזאת

בעבר, זה תמיד קצת אחרת.

לכאורה יום טוב שני של גלויות הוא העתק מדויק של החג הראשון. מתפללים, אוכלים,

ישנים, אוכלים עוד פעם...עד צאת החג.

בבית הוריי השתמשו בביטוי יום טוב שני של גלויות ביידיש על מנת לתאר מצב שילד

אחד מחקה בדיוק את הילד השני, בדרך כלל בדרישות מההורים שהוא שמע מפי אחיו.

הייתי מתרגמת את זה לעברית שיחה בתור "גמני, גמני רוצה".

גם פה ההנחה לא מדויקת. קודם כל קריאת התורה שונה בין היום הראשון לבין היום השני.

מגוונים בתפריט הארוחות ויש יותר כוח לפעילות חברתית מכיוון שכבר ישנו בחג הראשון.

לרשימה הזאת אני יכולה להוסיף את הבגרויות של ילדיי.

עברתי את הבגרויות של בני והנה הגיעו הבגרויות של בתי (כיתה י')

אפשר לקרוא לזה קרוסלת הבגרויות ויש לי בהחלט תחושה של דג'ה וו.

אחרי שבמשך 3 שנים רבתי עם בני על הבחינות האלה, וזה לא עזר כלום, חשבתי שעם

בתי אדע בדיוק איך להתנהג.

כל מה שהשגתי עם הנאומים שלי על החשיבות של בחינות הבגרות היה לריב עם בני,

להעכיר את האווירה ולפגוע ביחסים בינינו.

לא רציתי לחזור על אותן טעויות עם הסיבוב השני.

אל תבינו אותי לא נכון, אני באמת חושבת שחשוב להצליח בבחינות הבגרות וללמוד

בתיכון כאשר אין שום התחייבויות אחרות. אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד ומה שיש, יש.

למה לבזבז אחרי הצבא כסף וזמן על מכינה כאשר במינימום מאמץ אפשר לגמור בגרות

טובה בתיכון?

מה שלמדתי זה שחייבים להעביר את האחריות על הילד. הוא צריך לדעת שהוא לומד

בשביל עצמו ולא בשביל לרצות את הוריו. אם אין לו מוטיבציה שום דבר לא יעזור.

אני מוכנה לתת את כל העזרה, לקחת מורים פרטיים, לעודד, לקנות ספרים, כל מה

שצריך, אבל אני לא יכולה ללמוד במקומו.

אמרתי לעצמי, הפעם למדתי לקח וזה יהיה אחרת. אני לא אריב עם בתי, אם היא

רוצה ללמוד יופי ואם לא אז לא. האחריות עליה. אמרתי לה שתלמד מה שהיא רוצה,

אני לא מתערבת. אני רק רוצה לדעת מה קורה. לגיטימי לא?

מסתבר שטעיתי. גם לדעת מה קורה זה יותר מדי. בקשות להבהרה על מצב לימודיה

מתקבלות בתגובות סוערות כאילו ביקשתי ממנה לגלות לי סודות מדינה.

משהו טריביאלי כמו תזכורת להכין את התיק מעצבן אותה. כל מילה מתקבלת כהערה

ביקורתית ועילה למריבה.

מה לא בסדר במה שאני עושה?