אמא של מתבגרים

היום היה יום לא קל בשבילי.

ההודעה הראשונה שבני שלח לי דקות ספורות אחרי שנפרדנו במקום הגיוס הייתה: 

"לא לבכות" . הוא מכיר אותי טוב, הילד החמוד שלי.

כמובן שאחרי שקראתי את ההודעה התחלתי לבכות. עד אז כמה דמעות ברחו מעיניי,

אבל אחרי שקראתי את ההודעה לא יכולתי יותר להתאפק ופרצתי בבכי.

(שלא תחשבו שאבא שלו היה במצב הרבה יותר טוב).

חשבתי בלבי שכל שלב חשוב בחיי בני היה מלווה בפרידה ממני.

הציעו לי לא לבוא למקום הגיוס ולהיפרד ממנו בבית. (את תעשי פדיחות)

לא רציתי, כמו שליוויתי אותו לכל מקום חדש בחייו, כך רציתי ללוות אותו גם למקום הגיוס.

נזכרתי איך -

â      בגיל 6 חודשים לקחנו אותו למטפלת נ'.

â      בגיל שנתיים לקחנו אותו לגן פרטי בבית של ב'.

â      בגיל שלוש לקחנו אותו לגן העירוני של י', איפה שהוא נשאר עד כניסתו לגן חובה.

â      בגיל חמש לקחנו אותו לגן חובה של הגננת הנהדרת א'.

â      בגיל שש לקחנו אותו לכיתה א' בבית הספר הממלכתי-דתי השכונתי.

â      בגיל שתים עשרי לקחנו אותו לישיבה התיכונית, איפה שהוא סיים את לימודיו לפני שנה.

â      בגיל שמונה עשרי לקחנו אותו לישיבת הסדר. הוא החליט שזאת המסגרת הטובה ביותר בשבילו.

שילוב של לימוד תורה ושירות צבאי. אולם המסגרת הזאת לא התאימה לו והוא עזב את הישיבה

והחליט להתגייס כחייל רגיל.

â      הבוקר, לקחנו אותו למקום הגיוס והעברנו אותו לפקודת צה"ל.

הוא לא יודע לאן ייקחו אותו ואיזה תפקיד ייתנו לו.

הוא רוצה תפקיד משמעותי איפה שיוכל לתרום.

אני מאד מקווה שהוא ייפול על קצין מיון חכם שיידע לשבץ אותו במקום מתאים.

מסיבות בריאות הוא לא קרבי, קשה לו עם זה. הוא ניסה להעלות את הפרופיל,

אבל הרופא אמר "לא".

מכיתה י' הוא מתנדב במד"א, אפשר להגיד שהוא שהה במד"א יותר מאשר בבית הספר.

(לימודים? בחינות בגרות? את מי זה עניין? בוודאי שלא אותו)

הוא רגיל לתרום, אוהב לעזור, ואין לו סבלנות לביורוקרטיה או לאנשים מנופחים.

אני מקווה שיידע לשמור על הפה שלו, כי עד עכשיו הוא לא עשה חשבון לאף אחד,

גם אם סבל כתוצאה מכך.

אני דואגת לו. איך הוא יסתדר במסגרת צבאית. זה לא פשוט.

רק שיישאר בריא, בגופו ובנפשו ושהקב"ה ישמור עליו.

אני כבר מתגעגעת אליו, להשאיר אותו בגן היה יותר קל.

איך הזמן עבר מהר...