הדבר היחיד שטוב במעבר דירה זה שנאלצים לעבור על כל חפץ בבית ולהחליט אם
לשמור אותו או לא.
אני מטבעי זרקנית, זיס הפוך. צריך לשמור ה-כ-ל, הרי אי אפשר לדעת מתי אי פעם נצטרך
את זה עוד פעם. בדרך כלל, בגלגול הבא.
עכשיו יש לגיטימציה להפטר מדברים, מכיוון שבדירה החדשה אין מספיק מקום לאחסן את
כל מה שיש לנו.
הללויה!
לזיס יש באמת קושי להיפרד מניירת וספרים.
כאשר אני אומרת "לזרוק" הוא עונה לי "אין לך חוש היסטורי".
אני מתה על התשובה הזאת, היא מלווה אותנו עוד מלפני הנישואים כאשר מצאתי בחדר
שלו ארון מלא עיתונים ישנים שסירבתי לקחת איתנו לדירתנו הקטנה.
אני שמחה להגיד שאנחנו מהתורמים ולא מהמוכרים. לא שיש לנו עודף כסף, אבל לתרום
לאחרים נותן הרגשה טובה לנשמה וזה חשוב אף יותר מכסף.
כאשר תורמים יותר קל להיפרד מהחפצים, הבגדים, הרהיטים והכלים כי יודעים שיש מישהו
שייהנה מהם.
בתי נכנסה בכיף למבצע. תוך שנייה היא החליטה שהיא לא צריכה יותר את המיטה שלה.
מדובר במיטת נוער שיש לה מגיל שנתיים. חתיכת היסטוריה בהתחשב שהיא בת 16.
מספיק לה לישון על 2 מזרונים על הרצפה. היא קוראת לזה "ביטוי עצמי".
אז תרמנו את המיטה לגמ"ח רהיטים.
אחר כך היא החליטה שהיא גם לא צריכה יותר שולחן כתיבה בחדר. לדעתה השולחן כבר ישן
ומיותר ואפשר גם אותו לתרום.
ממילא הכל על הרצפה, אז בשביל מה צריך אותו?
שיעורי בית? עושים על המיטה, הרצפה או בשולחן הגדול בסלון. אם בכלל עושים, אבל זאת
כבר אופרה אחרת.
טוב, אז גם אותו תרמנו.
לי היה קשה להיפרד מהבגדים היפים שלי, שבקושי לבשתי, אבל שכבר לא עולים עליי.
קשה להשלים עם העובדה שאף פעם לא אחזור למשקל ולגזרה שהיה לי לפני X שנים.
לתרום אותם אומר שאני מפסיקה לחלום ויורדת לקרקע.
אני מנחמת את עצמי שבכל מקרה גם אם ארזה, בוודאי ארצה לחגוג בקניית בגדים חדשים.
נכון?
טוב, הלו"ז הוא בע"ה ככה, מחר מקבלים מפתח ומנקים את הדירה – שבחוזה כתוב שמקבלים
אותה "נקייה ומסוידת". אז כתוב, הכל יחסי!
ביום ד' באים האורזים כדי לארוז מה שיש בארונות שלוקחים איתנו.
אחר כך יבוא הנגר לפרק את הארונות ולהרכיב אותם מחדש בדירה השכורה.
ביום ב' אחריו נעשה את המעבר הסופי ונעבור לגור במקום החדש.
חשוב לנו להיות עוד שבת אחת בשכונה כדי להיפרד מהקהילה ומהחברים.
אני מקווה לכתוב על זה פוסט נפרד כאשר יהיה לי יותר זמן.
יש למישהו ואליום לתרום לי?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
