אמא של מתבגרים

בפוסט הזה כתבתי על קורס התאר"ן של מד"א שבתי החמודה סיימה בהצטיינות באמצע יולי.

מכיוון שהיא גם מש"צית, ר"ת של מדריך של"ח (שדה לאום חברה) צעיר, היא השתתפה אחרי

הקורס של מד"א בקורס סיור וניווט של המש"צים שהתקיים במשך שבועיים בסוף יולי.

בשבוע הראשון הם היו בבסיס גדנ"ע בג'וערה ובשבוע השני בניווטים בשטח.

היא כל כך אוהבת את הדברים האלה, אין לי מושג מאיפה, בטח לא ממני.

הבת שלי אסטרונאוטית אמיתית, ולא ידעה איפה ומתי יהיה טקס סיום לקורס בנוכחות ההורים.

בסוף השבוע הראשון היא חזרה לשבת ואמרה לנו שהטקס כנראה יתקיים ביום חמישי, אבל

היא לא יודעת איפה ותעדכן אותנו בהמשך השבוע.

יופי, השארנו את יום חמישי פנוי.

ביום רביעי הוזמנתי להדרכה על תוכנות לניהול ספריה בתל-אביב. האמת, לא התחשק לי,  

חלק מהתוכנות כבר הכרתי ולא היה לי כוח לנסוע לתל-אביב בחום הכבד.

בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, לספרניות האחרות היו תירוצים טובים לא לנסוע ועם

קצת לחץ נפשי מתון הסכמתי לנסוע. ("את הרי מבינה בזה הכי הרבה ותוכלי להסביר לכולנו במה

מדובר יותר טוב מכל אחד אחר")

אני מודה שמאז שנפלתי ושברתי את היד בתל-אביב יש לי פחד לנסוע לשם.

כנראה שפיתחתי טראומה. לא רק אני, גם זיס חושש כל פעם שאני נוסעת לבדי לתל-אביב.

הפעם, ואל תשאלו מה נשתנה הנסיעה הזאת מכל הנסיעות, הוא התעקש שיסיע אותי במכונית.

נכון צדיק? מי אני שאתנגד להצעה כזאת? הסכמתי בשמחה רבה.

אפילו דאגתי לו למקום טוב לחכות לי, בספרייה במכללה סמוכה למקום ההדרכה.

(במקרה שלא ידעתם, יש מאפיה של ספרנים שמאד אוהב לעזור ולשתף פעולה)

רק אנחנו מגיעים לתל-אביב (באיילון) ואני מקבלת הודעת SMS מבתי "אתם באים?"

הסתכלנו אחד על השני בתמיהה, באים למה? לאן?

הסתבר שטקס סיום הקורס בנוכחות ההורים היה מתוכנן ליום רביעי בערב ביקנעם מושבה

ולא ליום חמישי בערב כפי שהיא אמרה לנו. היא כבר שכחה שהיא אמרה לנו שזה ביום חמישי

ולכן השאלה שלה הייתה ברורה לגמרי בעיניה.

לזכותה ייאמר שהיא מיד פטרה אותנו מלבוא, בגלל המרחק.

מה היא מבינה בהורים? מה פתאום שאנחנו נוותר על אירוע כזה. אלה רגעי נחת, של גאווה הורית

שמכפרים על כל העצבים שהמתבגרים גורמים לנו (אולי לא "כל" אבל הרבה  ☺).

כמובן שהחלטנו שאנחנו נוסעים אליה.

הכול משמיים, מכיוון שזיס כבר היה איתי בתל-אביב עם המכונית היה הרבה יותר קל לנסוע צפונה

אחרי ההשתלמות שלי.

זיס התקשר לאחותו לברר אם אפשר לישון אצלה, כי ידענו שלא נהיה מסוגלים לנסוע בחזרה אותו הלילה.

קיבלנו תשובה חיובית ואחרי ההשתלמות טסנו לקניון לקנות כמה דברים. הרי לא היה איתנו כלום.

במהירות הבזק קנינו בגדים להחלפה, פיג'מות, מברשות שיניים וכד' (בחיים לא קנינו כל כך

הרבה דברים בכל כך מעט זמן). קנינו גם אוכל בשביל הקטנה המורעבת, שתינו קפה ויצאנו לדרך.

איזה פקקים בדרכים, ברגל היינו מגיעים יותר מהר! העיקר, הגענו בזמן ושימחנו את הקטנה.

היא לא ידעה כלום וחשבה שבאנו מהבית. התגובה המצחיקה שלה, אחרי שסיפרנו לה את כל

הסיפור, הייתה: "איפה ההורים שלי ומה עשיתם איתם???"

היא לא האמינה שאנחנו מסוגלים להיות כל כך ספונטאניים והייתה בטוחה שחייזרים חטפו אותנו.

אני מוכרחה להגיד שאני קצת נעלבתי. מאיפה יש לנו דימוי כל כך מרובע בעיני ילדינו?

זה נכון שאני מסודרת ואוהבת לתכנן דברים מראש, אבל אני לא מאובנת!

האם גם לכם יש תחושה שהילדים שלכם ממש לא מכירים אתכם?