בסין היה אדם שתפקידו היה לספק מים לבית. היה לו מוט ארוך על כתפיו, עם שני ווים בקצוות
ועל כל אחד כלי חרס.
על אחד מהכלים היה סדק קטן, השני היה מושלם.
מהראשון נזלו המים בדרך וסיפק לבית רק חצי כמות, אך השני היה ללא רבב, ותמיד הגיע לבית מלא.
כמובן שהכלי המושלם היה גאה על עבודתו, לעומתו הפגום התבייש לו כל השנים.
לאחר שנתיים של מרירות בהיותם ליד הנחל, פנה הכלי הפגום לסיני: "מתבייש אני, שלא יכול לעשות
את עבודתי נאמנה ושתמיד אני מספק רק חצי כמות לבית, וחצי השני נוזל סתם לצידי הדרך".
והמוביל הסיני ענה לכלי החרס כך:
"האם ראית שרק בצד שלך השביל מלא פרחים, ולא בצד של הכלי השני? ככה זה-מכיוון שתמיד ידעתי את
חסרונך ופיזרתי לצד זה של השביל זרעים פרחים. אתה משקה אותם יומיום בדרך הביתה. שנתיים אני קוטף
את הפרחים היפים האלה בכדי לקשט איתם את שולחני וביתי. לו לא היית כמו שאתה עם הסדק אזי היופי הזה
לא היה קיים בביתי"!
מוסר השכל:
לכולנו יש הפגם האישי המיוחד. כולנו כלי חרס שבורים.
אבל שברים ופגמים אלה שקיימים בנו עושים את חיינו כה צבעוניים, מעניינים ועשירים.
אנו רק צריכים לקבל את כולם כמו שהם, ולראות בכולם את הצד הטוב והחיובי!
מאחל כל טוב לכל חבריי "כלי החרס" השבורים!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
