בשורות טובות, בני בכורי הוציא רישיון נהיגה ועכשיו יש לנו שלט "נהג חדש" באוטו.
יש משהו בשלט הזה שמשפיע על הנהג הישראלי המצוי כמו סדין אדום לשור.
אני נוהגת כבר יותר מעשרים שנה ובדרך כלל שורדת על הכבישים בלי למשוך יותר מדי אש או צפצופים מנהגים אחרים.
אולם מאז שהשלט הזה תלוי בחלון האחורי של המכונית לא מפסיקים לצפצף,
לעקוף בצורה מסוכנה גם כשאין צורך לחתוך אותי מימין וכל מני תרגילים כאלה.
אני לתומי חשבתי שהשלט הזה קיים על מנת לסמן לנהגים להיות יותר אדיבים,
סבלניים וסובלניים כלפי הנהג החדש. מסתבר שטעיתי בגדול!
שמחתי שבני הוציא רישיון, צעד נוסף בעצמאותו של הילד למרות הפחדים החדשים
שהתווספו בעקבות זה.
ידוע לי שלא כל אמא מרגישה כמוני, כפי שמעיד הסיפור של אמא חרדה שנקרא
"רק בן 17 וכבר נוהג!?"
אתמול בני נהג בפעם הראשונה באוטו שלנו ואני ישבתי לידו בתור מלווה כנדרש בחוק.
זאת הייתה חוויה, דומה לפעם הראשונה שהוא הלך, אבל בכל זאת אחרת.
תחילה שאלתי את עצמי איזה ברכה לברך. התלבטתי בין "ברכת שהחיינו" על הפעם
הראשונה או "ברוך שפטרני" בגרסה המתאימה לאירוע. למשל:
"ברוך שפטרני מעונשו של הסעות", או "ברוך שפטרני ממכוניתי".
כבר אמרו לי חברים שמאז שיש לילד רישיון ההורים אומרים ביי ביי למכונית.
בסוף החלטתי ש"שהחיינו" היא הברכה המתאימה ביותר.
לפני הנסיעה ניהלתי שיחת עידוד והרגעה עם עצמי, אשר כללה אזהרות חמורות
בפני השמעת ביקורת או קריאות "אוי" "אי" "תיזהר" וכד'...
השיחה הייתה מיותרת, הילד נהג בסדר גמור. האמת היא שלא הופתעתי. כאשר
הוא רוצה לעשות משהו הוא עושה את זה מצוין. הכול תלוי ברצון.
בזמן הנסיעה התפתחה בינינו השיחה הבאה:
אני: אתה נוסע יפה מאד.
הוא: אוו, את לחוצה נכון?
אני: מה פתאום לחוצה, בכלל לא, למה אתה אומר דבר כזה?
הוא: ככה אני מרגיש.
אני: לא נכון, הרי בדיוק אמרתי לך שאתה נוהג בסדר גמור.
הוא: טוב, אבל אני יודע שאת נורא לחוצה.
נו, מה אתם אומרים על זה!?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
