אמא של מתבגרים

ראש השנה נקרא גם יום זיכרון תרועה. הפוסט הזה הוא לזכר אמי ז"ל.

אצל רוב האנשים ראש השנה מתקשר להתחלות חדשות, אצלי החג מתקשר לסופים.

לפני כל התחלה של שנה חדשה יש גם סוף של שנה קודמת.

סוף והתחלה, עצב ושמחה...

יש לי תחושה שהקב"ה מסיים בחודש אלול את החשבונות שלו עם עם ישראל ולוקח אליו את הנשמות של כל אלה

שנגזר עליהן למות לפני תחילת השנה החדשה.

אין לי מושג מה הסטטיסטיקה אומרת, ואתם תגידו שזה צירוף מקרים, אבל אני מכירה הרבה אנשים שנפטרו בחודש אלול, יותר מאשר בכל חודש אחר.  גם במשפחה שלי.

בחודש אלול יש לנו אזכרה אחרי אזכרה. בעלי לא מפסיק להגיד קדיש. עבור אמא שלו, עבור אמא ואבא שלי ועבור

דוד שלי, ניצול שואה שנפטר ערירי.

אמי נפטרה לפני 16 שנה בשבת, כ"ח באלול, יום לפני ראש השנה. היא נפטרה מסרטן בחוץ לארץ ורצתה להיקבר בארץ ישראל. הוריי קנו חלקת קבר בהר המנוחות בעודם בחיים.

הייתה רק בעיה אחת, איך מביאים את אמי  לישראל לקבורה כאשר בחוץ לארץ סוף שבוע וכל המשרדים סגורים ובישראל ערב חג ומתכוננים ליומיים ראש השנה.

אני מתארת לעצמי שאין לכם מושג איזה ביורוקרטיה זה להביא גופה לארץ לקבורה. אני מאחלת לכם שלא תדעו אף פעם.

צריך אישורים ותעודות מפה עד להודעה חדשה. גם מחו"ל וגם מישראל. באל-על מסרבים להעלות את הארון בלי האישורים מישראל, אחרת הם יכולים להיתקע עם גופה במטוס שאסור להוריד לקרקע. צריך אישורים ממשרד

הבריאות, משרד הפנים, משרד הדתות, חברה קדישא...ועוד מקומות שאני כבר לא זוכרת.

משימה בלתי אפשרית.

גם סוף שבוע בחו"ל וגם ערב חג בישראל -  אמרו לנוNO WAY  - תקברו אותה בחו"ל.

לא הסכמנו והפעלנו את כל הפרוטקציות שבעולם. מסתבר שגם כאשר מתים חייבים להכיר את האנשים הנכונים.

בסופו של דבר הצלחנו והיא הובאה בערב חג לישראל.

ההלוויה התקיימה בערב ראש השנה בשעה 14:00 בהר המנוחות.

למרות שאמי לא גרה בישראל ורוב מכריה שהו בחו"ל הייתה הלוויה גדולה. באו משפחה, חברים שלה, של אחיותיי

ושלי מכל הארץ. מאד התרגשנו מהמאמץ שאנשים עשו כדי להגיע. זה באמת מנחם.

בדרך כלל אנחנו כל כך לחוצים בזמן עם ההכנות לחג שנראה לנו שאי אפשר למצוא עוד דקה פנויה לשום דבר.

מסתבר שזה לא נכון. למרות הקושי, אנשים מצאו את הזמן ללוות את אמי למקום קבורתה.

לא סתם קוראים לזה "חסד של אמת".

ישבנו שבעה שעתיים וחזרנו לביתנו על מנת להתכונן לראש השנה. זהו, ראש השנה מבטל שבעה כך שגם לא היינו צריכים להמשיך לשבת אחרי החג.

מפאת קוצר הזמן ואי-הודאות אם נוכל לקבור את אמי בישראל, לא הספקנו להודיע לכל מכרינו על פטירת אמי.

כאשר נכנסתי לבית הכנסת בליל ראש השנה אנשים קיבלו את פניי בחיוך רחב ובברכת "שנה טובה" "חג שמח".

כל מה שאני רציתי לעשות זה לבכות. איזה חג, איזה שמח...זה היה הזוי. לא הייתי מסוגלת לענות להם.

מצד שני, בכל זאת ראש השנה, היה לי גם הרבה על מה להודות לקב"ה. חבקתי תינוקת בת 5 חודשים שאמי עוד הספיקה לראות לפני שהיא נפטרה. ראש השנה הראשון שלי בתור אמא לשני ילדים בריאים, אבל אני יתומה מאם...

לפעמים קשה להבחין איפה העצב מסתיים והשמחה מתחילה.

סוף והתחלה, עצב ושמחה...

אני מאחלת לכם כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה עם הרבה בריאות אושר ונחת מהילדים.

שתדעו רק חגים שמחים.