אמא של מתבגרים

חזרתי מחג ראשון של סוכות ושבת אצל המשפחה של זיס ועכשיו יש לי פנאי לכתוב את רשימת האושפיזין שהייתי מזמינה לסוכה שלי. הרעיון הוא לא שלי אלא של "חומות של תקווה".  הפרויקט הזה מעניין מכיוון שעל מנת לענות על השאלה צריך בעצם להתמקד ולחשוב מי או מה באמת חשובים לך בחיים.

להרכיב רשימה של 150 מוזמנים לבר-מצווה נראה לי קשה אז איך לבחור רק 7 מוזמנים לסוכה?

אילו באמת הכול היה פתוח לפניי הייתי בוחרת להזמין את האנשים הבאים שכבר לא בחיים היום:

אמי ז"ל– כדי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה וכמה היא חסרה לי. הייתי אומרת לה כמה היא צדקה וכמה היא הייתה חכמה. הייתי רוצה לחבק אותה עוד פעם אחת ולשמוע ממנה שהילדים שלי יגדלו ושאני עוד ארווה מהם נחת.

אבי ז"ל – הייתי מאד קרובה לאבי והייתי רוצה לשמוע ממנו שאני בסדר ושיש לו נחת ממני.  הייתי רוצה לשאול אותו את כל השאלות על משפחתו שלא הספקתי לשאול כאשר הוא עוד היה בחיים. להגיד לו שאני מתגעגעת אליו, לחוש הומור שלו ולאהבה שלו.

חמותי ז"ל – שלא פגשתי אף פעם מפני שהיא נפטרה לפני שהכרתי את זיס. הייתי רוצה לספר לה איזה בן נהדר היא גידלה ולשמוע סיפורים ממנה על ילדותו של זיס.

סבתא ביילע - שעל שמה אני נקראת. מספרים שהיא הייתה אישה מאד חזקה ומיוחדת. הייתי רוצה לשאול אותה על המשפחה, איך היו החיים אז בפולין. להבין מאיפה אני באה.

שרה אמנו – לנסות להבין איך הכול התחיל, אבל מנקודת מבט נשית.

משה רבנו – גדול נביאי ישראל, בעיני הדמות הכי טרגית בתורה. הייתי אומרת לו כמה בעיניי הוא היה גיבור שהוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן כמנהיג של עם קשי עורף. כמה אני מעריכה שהיה לו את הכוח
להתפלל על עם ישראל אחרי חטא העגל, אחרת לא הייתי כאן היום. הייתי מנסה לנחם אותו על זה שהוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל למרות כל מה שהוא עשה ולתאר לו את מה שהוא לא ראה.

את האושפיזין האחרונים שלי הייתי בוחרת מתוך גיסותיי, שיבדלו לחיים ארוכים, שהייתי בשמחה מארחת בסוכה – על יותר משלושים שנות אהבה ותמיכה בי. על האהבה שהן מרעיפות על זיס ועל ילדיי. על האוכל הנהדר שהן מכינות במיוחד עבורי, הגיסה שלא אוכלת חריף. הטענה היחידה שיש לי נגדן זה שאינני רואה אותן לעתים מספיק קרובות כי הן לא אוהבות לזוז מבתיהם ולי כבר לא נעים כל הזמן להתארח אצלן.

חג שמח ומועדים לשמחה.