אם חשבתם שצרכן ספרייה מצוי הוא אדם תרבותי, מנומס, ממושמע ושקט אז תחשבו עוד פעם.
מאז הפך הטלפון הסלולארי לציוד חובה אצל רוב תושבי המדינה המצב בספרייה נהיה בלתי נסבל. עוד מעט ייוולדו פה מוטנטים ותינוק כבר ייצא מבטן אימו עם טלפון דבוק לאוזן.
הצלצולים האינסופיים באלפי מנגינות שונות ומשונות משגעים אותנו ואת הקוראים שכן רוצים להתרכז ולעבוד בשקט .
יש שלטים בכל הספרייה שאסור לדבר בטלפון, זה כתוב בתקנון הספרייה שאנחנו מחלקים לסטודנטים, זה
מופיע באתר הספרייה וכל זה ללא הואיל. אנחנו מוצאים את עצמנו ממלאים
את התפקיד המסורתי שלנו – אמירת "ששש" בכוונה רבה - יותר מאי פעם בעבר.
חבל שאי אפשר לבנות ספריות עם קירות חוסמי קליטה!
מה קורה כאשר קורא מדבר בסלולארי ואנחנו מעירים לו שזה אסור? להלן כמה תגובות טיפוסיות:
-
הקורא מתעלם וממשיך לדבר כאילו לא אמרנו כלום.
-
הקורא קם ממקומו וממשיך לדבר מתוך המדפים – יעני טקטיקת בת יענה – אם לא רואים
אותי אז גם לא שומעים אותי.
-
הקורא ממלמל סליחה, קם ממקומו וממשיך לדבר כל הדרך עד היציאה מהספרייה בקולי קולות.
-
הקורא מסתכל עלינו במבט כועס ואומר: "זאת שיחה חשובה שאני חייב לענות עליה".
תירוצים לא חסרים: הילד לבד בבית, אמי/סבתי/בעלי בבית חולים, האוטו שלי במוסך, בתי צריכה ללדת,
חברה שלי צריכה להגיד לי איזה ספר להביא לה מהספריה....
על מצב שקט או רטט הם אף פעם לא שמעו!
לי קרה שתוך כדי עזרה לסטודנטית למצוא מאמרים לעבודה שלה היא קיבלת שיחת טלפון בסלולארי. במקום להגיד "סליחה, אתקשר אליך יותר מאוחר", היא התעלמה ממני לחלוטין והתחילה לנהל שיחה ערה עם חברתה על כל מיני נושאים ברומו של עולם. כאשר הערתי לה שזאת חוצפה, היא נעלבה.
מילא היא התעלמה ממני, אבל היא גם זלזלה בסטודנטים האחרים שחיכו בתור לעזרתי.
לדעתי, בסרט הבא ספרנים מיואשים ומעוצבנים מהמצב מצאו פתרון "יצירתי" ביותר לבעיה.
שם הסרט: Ninja Librarian – ninja takes care of reader using cell phone
נא לצפות עם רמקול פתוח
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
