אמא של מתבגרים

השבוע התחילה שנת הלימודים האקדמית במכללה. אצלנו מתחילים ללמוד שבוע

לפני האוניברסיטאות. אחרי כמה חודשים של שקט יחסי התחילה העבודה האינטנסיבית.

סטודנטים חדשים נכנסים לספרייה בהססנות ולא יודעים לאן לפנות ואיפה לחפש.

סטודנטים וותיקים נכנסים לספרייה כמו לבית שלהם ובאים להגיד לנו שלום.

מרצים חוזרים ללמד ושואלים אותנו "איך היה החופש"? הם רק שוכחים שהם היו

בחופש חודשים, אנחנו לא. הספרייה הייתה סגורה בסך הכול שבועיים בקיץ.

להפך, אנחנו עובדים קשה בקיץ כדי להכין את הספרייה לשנת הלימודים החדשה.

בנוסף לעבודה הרגילה שלי בספרייה אני גם מרצה בבית הספר לספרנות במכללה

כבר 4 שנים.

זה מאד נחמד ולהפתעתי הרבה אני נהנית להרצות. למה להפתעתי הרבה?

מכיוון שלא רציתי אף פעם ללמד. תמיד הייתה לי פחד קהל. לא הייתי מסוגלת לעמוד

לפני כיתה ולדבר. עד כדי כך פחדתי שכאשר התבקשתי, במסגרת הלימודים, להציג

עבודה סמינריונית לפני הכיתה הקראתי את כל הטקסט, מילה במילה, מהנייר.

כל כך התרגשתי שעברתי בטעות 2 דפים והמשכתי לקרוא בלי לשים לב שאין קשר בין

המשפט שהתחלתי להקריא לבין המשפט שהמשכתי בו.

היום יש לי ביטחון עצמי, אבל בכל זאת אני מתרגשת מחדש בכל תחילת שנת לימודים.

השנה אני מלמדת 2 קורסים, "מבוא לבניית אתר ספרייה" ו"משאבי מידע דיגיטליים".

לימודי הספרנות מרוכזים ביום אחד בשבוע, ביום ה' והיום התחלתי ללמד.

השקעתי הרבה עבודה בהכנת השיעורים, הייתי מוכנה מבחינת החומר ובכל זאת נכנסתי

לכיתה עם פרפרים בבטן. כיתה חדשה, אנשים חדשים, זה מלחיץ קצת.

אני גם לא מרגישה את עצמי "מרצה" אלא ספרנית שבאה לחלק  את הידע שרכשתי עם

ספרנים אחרים.

כאשר מלמדים מחשבים צריך להתמודד עם פערים גדולים בין הסטודנטים באותה כיתה.

חלק בקושי יודעים איפה מקש ה-ENTER וחלק ממש מומחים. החוכמה היא למצוא איזון בין

כל הרמות ולרתום את החזקים לעזור לחלשים.

עכשיו שאני "אחרי" אני שמחה לספר לכם שהשיעורים עברו בשלום. הסטודנטים ממש נחמדים

והייתה כימיה טובה בינינו. איזה הקלה, השיעור הראשון הוא תמיד הכי קשה.

אני מקווה שזה ימשיך ככה במשך כל הסמסטר ושאצליח ללמד אותם בכיף.