הפעם היחידה שכתבתי מה שרציתי בפוסט בלי לחשוב פעמיים היתה בפוסט הראשון.
עשיתי את זה מכיוון שלא האמנתי שמישהו שם בחוץ קורא אותי. מהרגע שקיבלתי את התגובה הראשונה הבנתי שאני לא כותבת לעצמי, אלא שיש אנשים שיכולים לקרוא את מה שאני כותבת ולהגיב.
אני חושבת שהמקרה שלי שונה מבלוגרים אחרים. לא התכוונתי לפתוח בלוג אישי פרטי משלי. לפני כמעט שנה (איך הזמן טס( השתתפתי בהשתלמות בנושא כתיבת בלוגים של יגאל חמיש במרכז ההדרכה לספריות. נשלחתי על ידי הספרייה שלי לקורס כדי ללמוד איך לכתוב בלוג לספרייה. לא יומן רשת אישי, אלא בלוג ככלי עדכון נוסף לשיפור הקשר האינטראקטיבי עם הקוראים.
הבלוג הזה התחיל כבלוג לימודי לקורס. בשיעור הראשון יגאל אמר: "תפתחו בלוג, חלק בישרא וחלק בתפוז" ואני פתחתי בישרא.
לא היה לי זמן לחשוב על שם הולם לבלוג או כינוי מוצלח או בכלל על מה אני הולכת לכתוב. זה גם לא נראה לי חשוב באותו רגע. לא הייתי מודעת לכוח של הבלוגוספירה וחשבתי שאני כותבת לעצמי ועל מנת לתרגל את כל מה שנלמד בקורס.
מכיוון ששני ילדיי המתבגרים מטרידים את מנוחתי עם התנהגותם המתבגרת הטיפוסית (עם כל מה שמשתמע מכך) חשבתי שבבלוג אמצע מקום טוב לפרק את הכעסים שלי עליהם. במקום להתעצבן עליהם ולהעיר להם כל הזמן אעשה את זה בבלוג.
בעצם לא הייתי אף פעם לגמרי אנונימית. כל חבריי לקורס ידעו מי אני. הספרניות בעבודה ידעו מי אני. בעלי היקר היה כל כך מבסוט שיש לי בלוג שהוא סיפר עליו לחברינו. ברוב טמטומי ביקשתי מילדיי לקרוא את הבלוג ובזה נגמר חופש הביטוי שלי לעולמים. כתבתי על זה פוסט .
בכל זאת יש עוד כמה אנשים שלא יודעים מי אני וחשוב לי לשמור על האנונימיות כדי לא לפגוע בילדיי, שעליהם לא תמיד כתבתי דברים מחמיאים.
בינתיים הבלוג הפך מבלוג תרגול לבלוג אישי לכל דבר הודות לאנשים הנפלאים שפגשתי דרך הבלוג. עם חלקם יצרתי גם קשרים לא וירטואליים. בזכותם ובעיקר בזכות המגיב הראשון, ארטיסט הפכתי לחברה בקהילת הבלוגרים. זה לא תמיד היה קל, בהתחלה קיבלתי כמה תגובות די מעליבות ופוגעות, אבל גם על זה התגברתי
ועם חלק מהמגיבים האלה יש לי היום יחסים וירטואליים נעימים.
מדי פעם עובר במוחי הרעיון לסגור את הבלוג הזה ולפתוח בלוג חדש. שם אהיה אנונימית לגמרי ואוכל להמשיך לקטר בכיף על ילדיי ועל החיים בכלל. אולם, לא אעשה את זה מפני שחבל לי על הקשר עם כל הבלוגרים שאיתם פיתחתי מערכת יחסים כל כך מיוחדת.