אמא של מתבגרים

 לפעמים אני מתעייפת מההכנות לשבת.

ארוחת ליל שבת, ארוחת יום שבת בצהריים, על סעודה שלישית אני בכלל לא מדברת.

השבוע לדוגמא ההכנות התנהלו ככה:

ביום שני אחותי מתקשרת להזמין אותנו לארוחת ליל שבת. יש לה 2 בנות בגיל של ילדיי.

אחותי: אני רוצה להזמין אתכם לארוחת ליל שבת, אבל כדאי שתדעי שבת אחת לא תהיה בבית ולגבי השנייה

אני עוד לא יודעת. אולי הילדים יעדיפו לבוא בשבת אחרת כאשר הבנות יהיו איתנו.

תחליטו מה שאתם רוצים.

אני: טוב, אני אשאל את הילדים מה הם מעדיפים. או... בעצם, עדיף לדחות את ההזמנה לשבת אחרת

כאשר הבנות יהיו.

אחותי: בסדר

בערב אני מספרת לילדים את הסיפור והם אומרים לי שדווקא לא מפריע להם ללכת לאכול אצל הדודה, גם אם הבנות לא בבית.

ביום שלישי ב– 8 בבוקר אני מתקשרת לאחותי לספר לה על השינוי בתכנית.

אני: שאלתי את הילדים והם ישמחו לקבל את הזמנתיך.

אחותי: אוי חבל, כבר הזמנתי אנשים אחרים לארוחה, אבל הם עוד לא נתנו לי תשובה. אתקשר אליהם עכשיו

לברר מה איתם.

10 דקות יותר מאוחר:

אחותי: זה בסדר, תבואו.

בערב בני מספר לי שהוא עושה שבת אצל חבר. יש לו בית ריק ומארגנים שבת לחבר'ה.

בני: "אבל זה עוד לא בטוח".

ביום רביעי אני מתקשרת לאחותי לספר לה על השינוי בתכנית.

אני: תשמעי, אתמול בערב א' אמר לי שלא בטוח שהוא יבוא לארוחה כי הוא עושה שבת אצל

חבר, אבל זה עוד לא בטוח.

אחותי: טוב, אז תתקשרי אליי ביום ששי בבוקר להגיד לי אם הוא בא או לא.

אני: בסדר.

אחרי הצהריים אחותי מתקשרת אליי:

אחותי: רציתי רק לספר לך שאחת הבנות בטוח תהיה בבית בשבת. תגידי את זה לא', אולי זה ישפיע

על התכניות שלו לשבת.

אני: OK.

בערב, בלי לתת הרבה פרטים, בני מספר לי שהשבת אצל החבר לא מסתדרת.

לא רק זה, אלא שכנראה החבר שלו לבד בשבת.

אני: אם כך תזמין אותו אלינו לשבת (אני מאד מחבבת את החבר הזה).

בני: נראה, אני אשאל אותו.

אני: בסדר, אבל היום כבר יום רביעי ואם הוא בא אלינו אני גם צריכה לדבר על זה עם אחותי.

לא נראה לי שזה יהווה בעיה, אבל בכל זאת אני צריכה לשאול אותה.

בני: טוב, אבל קשה לקבל מהחבר הזה תשובה.

למודת ניסיון עוד לא הודעתי כלום לאחותי וטוב שכך.

ביום חמישי אני מקבלת טלפון מהחבר של בני. הוא מספר לי שהוא מאד רוצה לבוא, אבל הוריו

לא מצאו סידור לאחים הקטנים שלו ולכן הוא צריך להישאר בבית לשמור עליהם.

אני: לא נורא, פעם אחרת.

ביום ששי בבוקר אני מתקשרת לאחותי כדי להגיד לה שכל המשפחה באה אליה – סופי!

OK, סיימנו פרשת ליל שבת. עכשיו פרשת יום שבת

ביום שלישי הזמנתי אורח צעיר, שכבר מזמן רציתי להזמין, לארוחת יום שבת מפני שחשבתי

ששני ילדיי יהיו בבית.

ביום רביעי כאשר שמעתי שבני לא יהיה שקלתי לדחות את ההזמנה לשבת אחרת, אבל בסוף

לא ביטלתי. חשבתי "מי שיהיה יהיה, וזהו. אי אפשר לשגע אנשים".

ביום חמישי שמחתי שלא ביטלתי, מכיוון שבני אמר לי שהוא יהיה בבית לארוחת יום שבת.

ביום ששי באמצע הארוחה אצל אחותי בני מספר לי שהוא בסוף לא אוכל צהריים בבית.

חבר אחר מארגן ארוחת שבת לכל החברים מהשכונה הישנה והוא הולך לשם.

אוףףףףף! איך אפשר ככה!

בני: לא הספקתי לספר לך כי הוא התקשר שתי דקות לפני כניסת שבת. לא ראיתי את החברים האלה

המון זמן וזאת הזדמנות בשבילי לראות אותם.

התאכזבתי, אבל הבנתי אותו. החברים האלה נמצאים בכל מיני מסגרות, צבא, ישיבות הסדר,

מכינות קדם צבאית, ואין הרבה הזדמנויות בהם כולם בבית באותה שבת.

אז בפעם הבאה שאני אקטר שאני עייפה מההכנות לשבת, תבינו למה אני מתכוונת.