אמא של מתבגרים

 לא התכוונתי לכתוב פוסט יום הולדת כי אין לי מצב רוח של יום הולדת.

מצד שני, אם מסתכלים על יום הולדת כעל יום של חשבון נפש וספירת מלאי אז זה בהחלט היום המתאים.

אומרים שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים. אלה שרואים את חצי הכוס המלאה ואלה שרואים את חצי הכוס הרקה. אני שייכת לסוג השני. לא קל לי עם זה ולמשפחה שלי לא קל עם זה, אבל אני לא יודעת איך להשתנות.

אימא שלי הייתה אומרת לי Count your blessings"", בתרגום מילולי "תספרי את הברכות שלך".

במקום לראות מה שלא טוב, תעריכי מה שכן טוב בחיים שלך. זאת דרך אחרת להגיד "תסתכלי על חצי הכוס המלאה" וכמו שכבר כתבתי למעלה, אני לא יודעת איך עושים את זה.

אני יכולה לעשות סוויטש לרגע, לשכנע את עצמי להיות אחרת, אבל זה תמיד לזמן מוגבל ומהר מאד ההסתכלות הטבעית שלי על החיים משתלטת עליי בחזרה.

מי שאחראית על המצב רוח הקודר שלי זאת בראש ובראשונה המתבגרת שלי שאיתה אני במריבה ענקית כבר יומיים. בלי להיכנס לפרטים, מדובר במשבר אימון, באכזבה ובכאב לב גדול. היו לנו כבר מריבות ומשברים, אבל הפעם אני מרגישה שאין לי כבר את הכוחות הנפשיים להכיל אותה. אין גבול לאהבה שלי, אבל יש גבול לכוחות שלי.

איפה החשבון נפש? אני מרגישה שאילו הייתי מחנכת אותה אחרת מגיל קטן, עם יותר סמכות עם יותר גבולות עם פחות וויתורים בזמן עימותים, אז היום היינו במקום אחר.

אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה והיא היום מה שהיא, עם הדברים הטובים ועם הדברים הרעים, אבל אני נכשלתי בתור הורה ומחנכת ושנינו משלמים על זה את המחיר.