אמא של מתבגרים

די ברגע האחרון החלטנו לנסוע לשלוש לילות לאילת.

יש לי עודף ימי חופש שאני חייבת לנצל עד סוף דצמבר אחרת הם ילכו לאיבוד.

הרווחתי אותם בעבודה מאומצת על פרויקט מיוחד ואין לי שום כוונה לתרום אותם למקום עבודתי. דחיתי את הניצול של ימים אלה עד הרגע האחרון ממש בגלל עומס בעבודה, אבל אחרי שנפל לי האסימון שסוף דצמבר כבר כאן הבנתי שזה מצב של "עכשיו או אף פעם".

הייתה להחלטה לנסוע לאילת גם קשר ליום הולדתי. זה היה רעיון נהדר של זיס למתנה עבורי.

יש לי חיבה גדולה לאילת. זה כמו לנסוע לחוץ לארץ עם אוכל כשר ובלי לעבור ביקורת גבולות.

מכיוון שנסענו באוטו שלנו לא הייתי צריכה לשבור את הראש מה לקחת ומה להשאיר בבית. אני שונאת לארוז, זה הורס לי את כל הכיף של הנסיעה. אפילו את הכרית שלי לקחתי איתי.

רק את המצלמה שכחתי, אז אין תמונות. מצטערת, בפעם הבא.

התאכסנו במלון שרתון מוריה אילת, אשר ממוקם ממש על החוף. עבורנו זה יתרון גדול הודות לנוף הפתוח ובגלל שאנחנו לא אוהבים בריכה. אמנם המים קרים, אבל את הרגליים טבלנו בים והיו אנשים יותר אמיצים מאיתנו שכן שחו.

החופשה הייתה מושלמת. רגועה, שקטה, עשינו את הכול בהילוך איטי וממש מילינו מצברים.

מה יכול להיות יותר יפה מאשר לראות מהחלון הפנוראמי את הים, השמיים וההרים מסביב?

הכיף הכי גדול היה לא לעשות כלום. פשוט לזרום עם הרגע וליהנות להיות ביחד, רק זיס ואני.

גם הנסיעה עצמה עברה בנעימים.  מהרגע שהחלטנו שהנסיעה היא גם חלק מהחופשה ואין לאן למהר זה שינה את כל ההתייחסות לדרך ולנהיגה עצמה.  

הייתי חופשייה לדבר עם אורחים במלון, עם מלצרים במסעדה ועם אנשים בטיילת.

יכולתי לצחוק בקול רם, להתבדח עם העובדים בחנויות ולשיר מתי שהתחשק לי.

לא הייתי צריכה לשמוע "אימא תפסיקי, הסיפורים שלך לא מעניינים אף אחד".

לא הייתי צריכה לראות אותם מגלגלים עיניים לשמיים כל פעם שפתחתי את הפה.

יכולתי להיות אני ולעשות את הדברים שאני לא יכולה לעשות בנוכחות המתבגרים שלי, מכיוון שהם טוענים שאני "עושה להם בושות".

אין לכם מושג כמה שזה משחרר...

לא פחות חשוב, הייתי 3 ימים בלי מחשב ולא קרה לי כלום. לא נכנסתי לקריז, לא התגעגעתי לבלוג והוכחתי לזיס, לעצמי ולכולם שאינני מכורה למחשב.

חזרנו הביתה בשלום ב"ה. היה נפלא ואני מוכנה לנסוע עוד פעם בהקדם האפשרי.