בעיתון הארץ התפרסמה כתבה מאת תמרה טראובמן "מי צריך ספריה בעידן הספר הדיגיטלי?" , אודות כנס הספרנים שהתקיים השבוע בכפר המכביה. הכנס בארגונו של מרכז ההדרכה לספריות בישראל נערך 3 ימים, מיום שני עד היום.
השתתפתי בכנס יומיים והכתבה לדעתי לא משקפת את מגוון ההרצאות שהושמעו ועושר הנושאים שהועלו שם. אבל, אולי אני צריכה לשמוח מעצם העובדה שכתבו על כנס ספרנים בכלל. הרי אוהבים להזכיר לנו בלי הרף שאנחנו הספרנים מיותרים מכיוון שיש אינטרנט ושלא צריך ספריות היות שספרים מודפסים ייעלמו ועוד מעט יהיו רק ספרים דיגיטליים.
אני בוודאי רוצה לשתף אתכם בתקצירים של ההרצאות, לא של כולם, אל תדאגו, רק של המעניינות, אבל אני עייפה מדי כרגע. להקשיב להרצאות יומיים, מהבוקר עד הערב, דורש ריכוז רב והפעלת תאי מוח שלא תמיד בשימוש וקצת חלודים.
אני כן רוצה לשתף אתכם בחוויה החברתית שהייתה לי שם. כבר כתבתי בפוסט קודם שספרנים הם מאפיה, והיה לי כיף לפגוש הרבה ספרניות וספרנים שאני מכירה מתקופות שונות בחיי שלא ראיתי הרבה זמן, או שראיתי בכנסים קודמים או שאני מכירה מהשתתפות באי אילו וועדות מקצועיות. זאת גם הייתה הזדמנות להחליף דעות ומידע עם קולגות וזה גרם לי סיפוק רב.
כמוכן, הייתה תערוכה מקצועית בכנס בהשתתפות חברות מכל רחבי הארץ מתחום עולם המידע והספר, כמו הוצאות לאור וספקי חומרה ותוכנה לספריות. ביניהן היו גם חברות שיש לי איתן קשר שוטף דרך טלפון או אי-מייל והיה משמח לפגוש אותן פנים אל פנים.
אבל, שום דבר לא השתווה לשמחת המפגש בין הספרניות הבלוגריות. כאשר נרשמנו לכנס תיאמנו באיזה יום כולנו נגיע על מנת להיפגש שם. אני היחידה שהכרתי את כולן לפניכן (לא משנה עכשיו איך), לאחרות זאת הייתה הזדמנות ראשונה לתת פנים ושם לבלוגריות שאיתן הן בקשר בבלוגוספירה בלבד.
איזה התרגשות ואיזה נשיקות וחיבוקים. הספרניות האחרות באולם הסתכלו עלינו כאילו השתגענו. הם לא הבינו מה קורה איתנו. זה היה נראה כמו מפגש של תאומים שנפרדו בלידה ופוגשים אחד את השני בפעם הראשונה אחרי 20 שנה. הייתה כזאת אווירה של חמימות, ממש כמו באירוע משפחתי.
פשוט חוויה מיוחדת במינה.
לצערי הרב לא כל הספרניות הבלוגריות יכלו להגיע לכנס.
היינו ששה, אילנה, אן, ג'וליאנה, סמדי, כחול לבן, ואנוכי.
יש משהו במפגש הבלתי אמצעי, פנים אל פנים, שעושה טוב לבן אדם ושום אמצעי תקשורת לא יכול להוות תחליף לזה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
