רובינו עוטים מסכה בחיי היום יום שלנו. למסכה הזאת תפקידים שונים.
יש הרבה סוגים של מסכות. אפשר לקרוא עליהן בוויקיפדיה
מבחינה חברתית, המסכה עוזרת לנו להסתתר, להגן על עצמנו מפני פגיעות, ולהתאים את עצמנו לנורמות הקיימות. לעתים קרובות המסכה הזאת מתעתעת ומשקרת. אפשר לראות במסכה מין שריון דמיוני שמגן עלינו מפני המציאות ומפני אנשים אחרים, שגם הם לרוב עוטים מסכות. למעשה כשאנו מסתתרים מאחורי מסכה יש תחושה של בטחון כאילו אנו מוגנים ואי אפשר לפגוע בנו.
יש גם מסכה חברתית שהיא תלוית חינוך. המסכה הזאת מושפעת מתפיסות תרבותיות שונות של נורמות התנהגותיות. במדינות שונות אנשים עוטים מסכות שונות. די להתבונן בבריטים ובייקים כדי להבין למה אני מתכוונת.
אסור להביע רגשות של עצב או דאגה וחייבים תמיד להראות לעולם פנים חייכניות המשדרות "אצלי הכול נהדר" אפילו אם בלב בוכים.
אנחנו כולנו מודעים לכך שיש תרבויות איפה שממש לא מקובל לבכות בציבור, אלא רק בלילה לבד בתוך הכרית. לעומת זאת יש תרבויות איפה שכן מקובל לבטא את הרגשות הכי חזקות בפומבי בלי להתבייש שצועקים ובוכים.
לאנשים שחונכו לא להראות את הרגשות בפומבי יש רק דרך אחת לבטא אותן, דרך הומור וציניות. אומרים שפורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה, לדעתי הומור עוד יותר. לא במקרה ההומור הבריטי כל כך עוקצני והרבה עמים אחרים לא מצליחים להבין אותו. אני אישית מתה על הומור בריטי.
אני חושבת שהפולניות המפורסמת נובעת בדיוק מהנורמות ההתנהגותיות האלה. חונכנו לא להראות רגשות, לא להראות מצוקה, לא לבקש עזרה וטובות. מצד שיני אנחנו כן רוצות לקבל צומת לב, התייחסות ועזרה. אז מה עושים? עוטים את מסכת הקדוש המעונה, בצורה עקיפה גורמים לאחרים להרגיש רגשי אשמה ומקווים לקבל בצורה כזאת את מה שאנחנו לא מסוגלים לבקש בצורה ישירה. ואם ברגע של חולשה נותנים למסכה לרדת קצת ומבטאים את הרגשות האמיתיות מהר מאד החינוך מתגבר על המצוקה ומשתדלים להתעשת, מכיוון שככה אנחנו הרבה פחות פגיעים.
גם אני משתדלת לעטות את המסכה כל בוקר, לפני שאני עוזבת את הבית ולשדר שהכול בסדר.
לפעמים אני מורידה את המסכה. אני מקווה שמי שרואה אותי בלעדיה מודע לעובדה שזאת מחמאה גדולה מצדי. אולם, היא מלווה באחריות גדולה, לא למעול באימון שלי.
אני מצדי מתפללת שאף פעם לא אפגע באדם שמוריד את המסכה שלו בפניי ביודעין או בלא יודעין.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
