אמא של מתבגרים

אני לא אוהבת להעיר אנשים. נקודה.

גם אם צריך להעיר אותם על מנת לתפוס מטוס לחופשה חלומית בהונולולו יהיה לי קשה לעשות זאת.

כנראה שזה נובע מהעובדה שאני שונאת שמעירים אותי.

אפילו הילדים הפנימו בגיל מאד צעיר שעדיף להעיר את אבא ולא את אימא.

לכן, לא יפתיע אתכם שאחד התפקידים השנואים עליי ביותר הוא להעיר את ילדיי בבוקר.

אל תספרו לי שזאת האחריות שלהם, אני יודעת.

אל תספרו לי שיש שעון מעורר, אני מכירה את כולם. יש לנו בבית שעונים מכל הסוגים והצורות.

עם נודניק ובלי נודניק. עם צלצול נורמאלי ועם צלצול מעיר מתים, אבל לא את ילדיי.

אני מכירה את כל סוגי הצלילים המעירים, של שעון יד, של טלפון סלולארי ושל רדיו.

אתם בוודאי יודעים שלא צריך באמת להתעורר כדי להשתיק את השעון ולהמשיך לישון, נכון?

לכן גם ניסינו לשים את שעון המעורר רחוק מהמיטה על מנת שיצטרכו לקום כדי להשתיק אותו.

זה עזר כמו כוסות רוח למת.  

מה נשאר? ההורים.

אנחנו הנודניקים הכי גדולים, אי אפשר להשתיק אותנו, אי אפשר לכבות אותנו ואי אפשר להתעלם מאיתנו ויש לנו חוש אחריות מאד מפותח.

אלא מה, מאז גיל ההתבגרות הילדים עומדים על זכותם להתעורר לבד, בלי התערבות ההורים,

כולל הזכות לא להתעורר ולקום בכלל.

איזה הורה יכול לסבול דבר כזה? לא זיס, זה מחרפן אותו.

מה עושים? הרי קיבלנו הוראות מפורשות לא להעיר אותם. בשביל זה יש לי בעל יצירתי.

הוא מצא כל מיני דרכים להעיר את הילדים בלי להעיר אותם בצורה מפורשת. הנה כמה שיטות:

ü      להדליק את הרדיו בפול ווליום כך ששומעים אותו חזק גם בחדרי השינה.

ü      לדפוק בדלת של החדר ולשאול "להכין לך קפה?"

ü      להציע "מה להכין לך לאכול לבית הספר?"

ü      לשאול  "יש לך כביסה? אני רוצה עכשיו להפעיל את המכונה".

ü      לשיר בקולי קולות שירים משנות הששים.

כל אלה שיטות בדוקות, אני ממליצה לכם לנסות.