אמא של מתבגרים

אתם זוכרים את הפוסט הזה? אז הפעם לא הגעתי לקלקיליה או טול כרם אלא ל...כרכור.

אתמול נסענו לחיפה לבריתה במשפחה. הלוך היה בסדר, אמנם פקוק, אבל בסדר.

בדרך בחזרה מחיפה פספסנו איכשהו  את הכניסה לכיוון כביש 6 דרום ומצאנו את עצמינו על כביש יקנעם- זיכרון יעקב.  

בניסיונותינו לחזור לכביש 6 עברנו כמה מקומות מאד יפים, כמו בנימינה, כפר פינס ועוד כמה מקומות שאני לא יודעת איך קוראים להם.

הבעיה הייתה שכל פעם ששאלנו הוראות מנהגים אחרים איך להגיע לאן שרצינו, אמרו לנו לחזור מאיפה שבאנו. כך ראינו את בנימינה מכל הכיוונים. בעיקר את תחנת הרכבת. תדעו שיש לה כמה כניסות ויציאות. הגענו לאין כניסות, מעברים סגורים, עבודות בכביש, שיבושי תנועה ומה לא.

אם לא הייתי צריכה לנהוג הייתי עוצרת ביקב, כי עברנו אותו 3 פעמים. קצת יין לא היה מזיק לי באותו רגע.

הסתובבנו בערך שעה עד שבסוף הגענו לאיזה אלונית. עצרתי שם באנחת רווחה. יצאנו מהאוטו וכמו איזה חייזר מהמאדים פניתי לאדם הראשון שראיתי בשאלה: "איפה אנחנו!"

"בכרכור, לאן אתם צריכים להגיע?" .

"לירושלים".

"טוב אז תשתו משהו ואסביר לכם איך לנסוע".

איש נחמד, ולשם שינוי אחד שידע באמת את הדרך ואיך לכוון אותנו בצורה מדויקת.

ב"ה הגענו הביתה בריאים ושלמים, למרות הנהגים המטורפים שניסו לעקוף מימין, לחתוך משמאל, ליצור נתיב נוסף שלא קיים ובאופן כללי להעיף אותנו מהכביש.

התחלנו לתכנן את הטיולים לחופשת פסח, אבל אחרי הנסיעה של אתמול אולי נעדיף להישאר קרוב לבית בחול המועד.