אמא של מתבגרים

 יש הרבה סטריאוטיפים אודות ספרניות שממש מרגיזים אותי. מדי פעם אני כותבת על הנושא כאשר אני מתפוצצת, בעיקר אחרי הערה במיוחד מטומטמת. אולם, יש סטריאוטיפ אחד שהייתי מאמצת בשמחה אילו היה נכון. מדובר במשפט הזה:

"איזה יופי, את ספרנית, את בטח יושבת כל היום וקוראת ספרים ועוד משלמים לך על זה".

הלוואי שזה היה נכון, אבל זה לא. משלמים לנו כדי לעבוד, לתת שירות לקהל הקוראים של הספרייה.

איך הספרים מגיעים למדפים? במטה קסם? ממש לא, כדי שספר יגיע למדף דרוש הרבה עבודה מאחורי הקלעים של הספרנים.

הקהל גם לא מבין שיש כל מיני ספרנים, כמו שיש כל מיני רופאים ולא כולם עושים את אותה העבודה. יש מגוון רב של תפקידים בספרייה. בנוסף מאד תלוי באיזה מסגרת עובדים. לא דומה העבודה של ספרנית במוסד אקדמי לספרנית בית ספר.

למרות שרוב עבודתי עם מחשבים ואני נהנית מזה, אני מאד אוהבת לקרוא ספרים. מאז ומתמיד אהבתי לקרוא. אני מאלה שקראו לאור הפנס מתחת לסמיכה, כדי שהוריי לא ישימו לב שאני ערה.

עד היום אני קוראת הרבה ובכמה שפות, אבל לא בעברית. אני מצטערת שאני לא קוראת בעברית, כי אני מרגישה שאני מפסידה את היצירה הספרותית המקומית. למרות היותי בארץ 35 שנה, אני לא נהנית לקרוא בעברית, כי זה קשה לי והולך לאט.

חל אצלי שיפור בזמן האחרון בקריאה בכיוון ההפוך ממה שאני רגילה הודות לבלוגים. אין לכם מושג כמה העברית שלי השתפרה, גם בקריאה וגם בכתיבה, מאז שנכנסתי לבלוגוספירה. אני יודעת שאני עוד כותבת עם שגיאות, אבל הרבה פחות מפעם.

לדעתי זה בזכותכם, הבלוגרים שאני בקשר איתם, ומגיע לכם תודות.

תודה על הסבלנות שלכם לקרוא את הפוסטים שלי, עם השגיאות, אוצר המילים המצומצם וניסוח לא מי יודע מה (אני יודעת שבאנגלית הם היו יותר מוצלחים).

תודה לכם על הפוסטים המעניינים, המרגשים והמחכימים שלכם, שמדרבנים אותי לעשות את המאמץ לקרוא אותם למרות הקושי שלי.

בעיקר תודה על היחסים האישיים שהתפתחו בינינו, מי פחות ומי יותר, על האכפתיות, התמיכה והעצות הטובות שאתם נותנים לי. כל זה ממש נותן לי את הכוח להמשיך להתאמץ לקרוא ולכתוב בעברית. אולי בזכותכם אני אפילו אתחיל יום אחד לקרוא ספרים בעברית.