אמא של מתבגרים

כמו בסרט של קורוסאווה גם אני סובלת מ"אפקט ראשומון" המתבטא בסובייקטיביות בתפישה ובזיכרון. אולם, בזמן שבסרט כל דמות נותנת את הפרשנות הסובייקטיבית שלה לאירועים, אני בעצמי נותנת כמה פרשנויות לאותו אירוע לפי מצב הרוח שלי.

ניקח לדוגמא את סיפור הנהיגה של בני. לפי מצב הרוח שלי אני רואה את המצב ככה:

גרסה של דמות אימא (אני) מספר 1

• טוב, סוף סוף התכשיט הקשיב לי והתחיל ללמוד נהיגה. כמה זמן כבר אני מנדנדת לו ללמוד והוא מתעלם. בימינו חייבים רישיון נהיגה וכמה שלומדים יותר צעיר ככה הלמידה יותר קלה והתהליך יותר קצר.
• איזה יופי, הוא עבר את הטסט, לא צריך לבזבז עוד כספים על שיעורי נהיגה.
• יו, איזה כיף, אני יכולה בשקט להתפטר מהמשרה המלאה הנוספת שלי בתור נהגת משפחתית.
• אין צורך להסיע אותו יותר והוא יכול להסיע את אחותו במקומי.
• נהדר שיש לו רישיון, בנסיעות המשפחתיות הארוכות זה הרבה יותר קל שיש נהג נוסף.
• איזה הקלה, אין לי יותר צורך להישאר ערה בלילה לחכות שבתי תתקשר כדי שאני אאסוף אותה אחרי ההדרכה, אח שלה יכול לעשות את זה במקומי.

גרסה של דמות אימא (אני) מספר 2

• מה זאת אומרת ללמוד נהיגה בגיל שלך? איך ריבונו של עולם המדינה נותנת לילדים בגיל 17,5 להוציא רישיון? זה יותר מדי צעיר. צריך להיות יותר אחראים, יותר זהירים.
• הוא עבר את הטסט? אוי ויי, איזה פחד. לדעתי מומלץ להעלות את גיל המינימום לפחות בעוד איזה 3, 5, 10 שנים.
• כמה הוא נוסע, הוא לא יודע שדלק עולה המון כסף?
• נו, איפה הוא, אמרתי לו שאני צריכה את המכונית בשעה 7.
• אוף, עוד פעם מריבות על מי מקבל את האוטו. שלא יסיע את אחותו. אני כבר אעשה את זה, העיקר שהאוטו יישאר אצלי.
• מה הוא לא מבין שאני לא יודעת אם הערב אצטרך את האוטו או לא.
• כמה עולה ביטוח לנהג צעיר? מה הם נפלו על הראש!!!!

בעצם, ראשומון קטן עליי.