אמא של מתבגרים

יש יתרון גדול לעבוד בספרייה של מכללה עם סטודנטיות צעירות. אני זוכה ליהנות מהרבה תינוקות בלי לעבור חבלי לידה בעצמי.

במשך החורף, תחת הבגדים העבים, לא שמים לב שמתפתח הריון. אחרי חופשת פסח, כאשר הן חוזרות ללימודים בבגדי קיץ, פתאום רואים בטן תפוחה אצל סטודנטית אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, כאילו תיאמו את ההריונות ביניהן.

מכיוון שמאפשרים רק חודש חופשת לידה בזמן הלימודים, מהר מאד האמהות הטריות חוזרות למכללה מלוות בתינוקותיהם בשלל עגלות, סלקלים ומנשאים למיניהם. חלקן באות עם התינוקות כי אין להן סידור וחלקן באות איתם מכיוון שהן מניקות. לפעמים הן באות עם אימא, בייביסיטר או בן זוג, שישמור על התינוק בזמן שהן משתתפות בשיעורים.

במוקדם או במאוחר הן מגיעות לספרייה עם התינוקות וזה כיף גדול בשבילי. רק אני שומעת קול של תינוק באולם הקריאה ואני קופצת לראות את האוצר. אני מתפעלת מהילוד והאימא קורנת מאושר. לפעמים התינוק בוכה ואני מתנדבת להחזיק אותו/אותה עד שהסטודנטית תסיים לחפש במחשב. בדרך כלל לא כל כך נעים להן והן לא יודעות איך להודות לי, אבל מה שהן לא יודעות זה שהתענוג כולו שלי.

אין כמו להחזיק תינוק חדש. מסתכלים עליהם ומתפלאים מנס הבריאה. הכול אצלם כל כך קטן ועדין. יש להם ריח מיוחד, של ייצור חדש. אמא של יועד ואן תיארה את חוויית הסנפת התינוקת שלה בצורה נהדרת. היא קוראת לזה "סמים קשים. סם החיים"  גם אני חושבת ככה.

יש משהו ממכר ומושך, בלתי מוסבר, בתינוקות קטנים. נכון, הם חמודים, אבל זה לא מספיק כדי להצדיק את הפיכתו של אדם מבוגר ושפוי לגוש צמר גפן מתוק שעושה "גוגו גאגא" לתינוק.

אני חושבת שהיחס שלנו לתינוקות נובע מהתחושות שלנו כלפי חיים חדשים. אפשר להוריד את מעטה הציניות, האכזבה והעייפות מההתמודדות היומיומית עם החיים כדי להאמין בעולם חדש וטוב, איפה שהכול אפשרי וכל האופציות פתוחות.