אמא של מתבגרים

ביום ד' בתי חזרה מהמסע לפולין. היה זה מסע קשה בשבילה ובשביל כל הכיתה.

בשבוע הזה ליוויתי אותה בראש ממקום למקום, ממחנה השמדה למחנה השמדה, מקבר אחים לקבר אחים, מבית קברות לבית קברות, מעיר לעיר ומכפר לכפר.

אמנם המסלול שלהם היה מעט שונה משלנו, אבל החפיפה הספיקה כדי לדמיין מה עבר עליה.

זיס ואני נסענו לפולין לפני 4 שנים.  התארגנה קבוצה מבית הכנסת שלנו. הייתה זאת קבוצה אידיאלית. רובינו דור שני לניצולי שואה, הכרנו אחד את השני שנים, כולם הרגישו נוח עם כולם. זה עזר לנו לתמוך אחד בשני כאשר היה צורך. אני לא חושבת שהייתי נוסעת אילו היה מדובר בקבוצה אחרת.

שנים לא רציתי לנסוע לפולין. גם הוריי התנגדו שניסע לשם, כך שלא עלה בדעתי מסע כזה כל עוד הם היו בחיים. אני לא יודעת מה גרם לסוויץ'. יום אחד הרגשתי שאני כן רוצה ומסוגלת לעשות את הנסיעה הזאת, בעיקר את המסע לעבר של משפחתי.

לא באתי לכתוב על המסע שלי לפולין, אלא של בתי. אני חושבת שיש הבדל מהותי בין חוויית הנסיעה של הדור השני לבין הדור השלישי. הדור השני גדל צמוד לניצולים, הם היו ההורים שלנו. צל הנספים רחף מעלינו כל הזמן.

אצל הדור השלישי זה שונה. יש בכיתה של בתי גם בנות שהן כבר דור רביעי. מדובר בסבים וסבתות, שהם לא מכירים כל כך מקרוב. או כמו במקרה שלי, שהם בכלל לא מכירים, כי נפטרו לפני הרבה זמן.  פצעי השואה לא נגעו בהם ישירות, אלא בעקיפין.

מה שמשותף בינינו זאת תחושת התסכול שאין כבר את מי לשאול את כל השאלות המטרידות אותנו מאז שנסענו לשם. בתי שואלת אותי שאלות רבות וכל פעם אני נאלצת להגיד לה שאני לא יודעת את התשובות כי הוריי לא דיברו ולא סיפרו. כמה משפטים פה ושם, אבל בוודאי לא מספיק כדי לענות על השאלות שלה אחרי שהיא ביקרה במיידנק ואושוויץ.

אני כן חושבת שזה עזר לה שהיינו שם ושאנחנו יודעים על מה היא מדברת ואיך נראים המקומות שכל כך זעזעו אותה. בוודאי יותר "קל" לנו להבין את המצב רוח שלה ואת ההרגשות שלה מאשר להורים אחרים שלא היו בפולין.

בדבר אחד פישלתי. התבקשנו לכתוב מכתב לבנות שיחולק להם ביום ששי אחרי הצהריים. התלבטתי מה לכתוב. כבר ציידתי אותה בדף עם שמות הנספים, סיכום קצר אודות שואת יהודי בלגיה ומה קרה להוריי בזמן המלחמה. צירפתי מפה בה סימנתי את העיירות בפולין מאיפה שמשפחתי באה. מה עוד יכולתי לכתוב במכתב הזה? במיוחד שלא יכולתי לדעת באיזה מצב היא תהיה כאשר היא תקרא אותו.

ידיד, שנסע איתנו לפולין, ייעץ לכתוב מכתב עם בדיחות שחורות פולניות. חשבתי שזה לא מתאים וכתבתי משהו הרבה יותר קונבנציונאלי. אחרי שבתי חזרה שאלתי אותה אם היא אהבה את מה שכתבתי. סיפרתי לה גם על ההצעה של הידיד שלנו.

תשובתה הייתה, "חבל שלא הקשבת לו, זה בדיוק מה שהייתי צריכה".