אמא של מתבגרים

התמונה מתוך הכתבה בעיתון הארץ אודות הספרייה

פעם בשנה צוות הספרייה יוצא לסיור לימודי בספריות אחרות. כמובן שמעדיפים לבקר בספריות מיוחדות או בספריות המפעילות תכניות מעניינות. השנה מנהלת הספרייה הגדילה לעשות ולקחה אותנו לביקור בספרייה של כלא איילון ברמלה. יותר מיוחד מזה קשה למצוא.

האמת, כאשר היא סיפרה לנו על מיקום הספרייה ממש לא התלהבתי. כל מיני תסריטים מפחידים רצו לי בראש, נוסח "הבריחה מאלקטרז". אני חושבת שהאי-נוחות גם נבע מהפחד האנושי מדברים לא טובים, כמו מחלות חשוכות מרפא, שיכולים בבת אחת לשנות לנו את כל החיים לרעה.

זיס הרגיע אותי שאין לי ממה לחשוש, אחרת לא היו מאשרים סיורים כאלה. בטח מדובר בכלא עם אסירים לא מסוכנים. טעות גדולה. מדובר בכלא איילון, איפה שכלואים אסירים שנשפטו למאסר עולם או לתקופות ארוכות בגין מעשי רצח, אונס ופשעים חמורים אחרים!

כלא איילון מהווה חלק מקומפלקס שלם של בתי סוהר. גם כלא הנשים היחיד בארץ, נווה תרצה, נמצא שם. בכניסה לכלא כבר פגשנו מציאות שונה. איל אמיתי, ראש תחום חינוך בכלא איילון, שהדריך אותנו בסיור, אסף את כל הטלפונים הסלולאריים והמצלמות והפקיד אותם לשמירה בכניסה לכלא. כך שלצערי הרב, אין לי תמונות.

שירות בתי הסוהר מאפשר סיורים של אזרחים בכלא כדי להראות להם על מה מוציאים כספי ציבור. לא ממש ברור לי מה הם רוצים שנראה. האם רוצים להראות שמטפלים באסירים כמו שצריך ושיש להם תנאים אנושיים, או להפך, להראות שכלא זה לא בית הבראה.

זה לא בית הבראה. עצם העובדה שכלואים בתא צפוף עם עוד אנשים, לפעמים 10 בתא, ולא יכולים לצאת, כבר הופך את המקום לסיוט.

איל הדגים את זה בצורה פשוטה ואפקטיבית. הוא ביקש מאיתנו לדמיין את עצמינו בתוך הבתים הנוחים שלנו, לא בבית סוהר. פתאום מישהו מבחוץ טורק את הדלת ונועל אותנו בפנים ואי אפשר לצאת מהבית. אותו אדם מחזיק את המפתח ומחליט מתי, ואם בכלל, אנחנו רשאים לצאת החוצה. הצטמררתי מעצם המחשבה.

איל ניהל איתנו שיחה מרתקת אודות החיים בבית הסוהר. לא הספיק הזמן לכל השאלות שלנו. הוא הסביר לנו שיש הפרדה בין אסירים ביטחוניים ופליליים. האסירים הפליליים נמצאים באגפים שונים. בין היתר יש אגף נ"ס (נקיים מסמים) ואגף תורני. פה הייתה הזדמנות לשאול מה פשר תופעת החזרה בתשובה במאסר.

מטרת האסירים היא לשכנע את השופטים שהם חזרו בתשובה כדי להגיע לאגף התורני. שם יש תנאים יותר טובים, פשוט מאד. לרוב, מהרגע שהם יוצאים מהכלא נגמרת החזרה בתשובה. למרות שאיל טוען שיש רב שבודק את הפושעים ושואל אותם שאלות כדי לבדוק אם הם באמת דתיים, כנראה שיש  אסירים המצליחים להערים עליו.

הביקור היה מרתק, קשה ומעורר תהיות. היו בינינו שחשבו שצריך להחמיר עם האסירים, מכיוון שהם ביצעו פשעים איומים. היו בינינו שדגלו בגישה יותר הומאנית המתחשבת בנסיבות הפשע. לפי איל רוב האסירים הם אנשים נורמטיביים, לא מפלצות. לכל אדם יש צד אפל שיכול להתפרץ ולטענתו הרבה אסירים פגעו באחרים כי בעבר פגעו בהם.

עיקר הדיון התנהל סביב השאלה למה בית סוהר ומה עושים שם? יש את גורם הענישה, אדם ביצע פשע והוא צריך לשלם על מעשיו. יש את גורם ההרתעה ואת גורם ההרחקה של אדם מסוכן מהציבור בחוץ.

בנוסף יש את גורם השיקום. בסופו של דבר פושע, גם זה שקיבל מאסר עולם, ייצא יום אחד מהכלא ויצטרך להשתלב בחברה הנורמטיבית. איך דואגים שאסיר לא יחזור לחיי פשע כאשר הוא ייצא מבית הסוהר? פה נכנס הגורם החינוכי-שיקומי, הכולל שיעורים כדי לעזור לאסירים לסיים 12 שנות לימוד, חוגי העשרה והספרייה. מעודדים את האסירים ללמוד, אין הכרח.

חלקם עובדים בכלא עצמו ובמצב של שיקום מתקדם הם גם יוצאים לעבוד מחוץ לכלא.

כל התהליך הדרגתי עם עליות וירידות.

היה משהו הזוי בביקור בספרייה בנסיבות האלה. האסיר המתפקד כספרן, בחור צעיר ונעים הליכות, ענה על שאלות ספרניות שגרתיות כאילו ישבנו בספרייה עירונית קטנה בכל מקום בארץ.

כמה ספרים יש, מה אחוז הקוראים מבין האסירים, למי מותר לשאול ספרים (גם לאסירים וגם לעובדים) איזה סוג ספרים קוראים, (בעיקר ספרי מתח ורבי מכר) האם משאילים ספרי עיון, מה עושים אם קורא לא מחזיר ספר, האם רוצים תרומות של ספרים ישנים (לא רוצים), באיזה שפות קוראים, האם קיימים פעילויות לעידוד קריאה, האם יש עיתונים ומגזינים (יש) ועוד.

לרגע, כאשר הסתובבנו במרכז הלימודי וראינו את האסירים שם, היה אפשר לשכוח שנמצאים בכלא. אבל, מהרגע שנכנסנו לאגפים עצמם וראינו את התאים, הסוהרים והתנאים ההרגשה הזאת התפוגגה והוחלפה בתחושה של חוסר נעימות ואי נחת. למרות שמדובר בפושעים, קשה היה לשכוח שהם בני אדם ולא קופים בכלוב.

העלינו את השאלה הזאת בפני איל. תשובתו לא הייתה חד משמעית. מצד אחד הוא הרגיע אותנו שלמרות אי הנעימות הביקורים האלה גם תורמים משהו לאסירים. הם שוברים את שגרת חייהם ומביאים להם ניחוח של העולם האזרחי מחוץ לכלא.

מצד שני, גם אם לא נעים להם, בגלל שהם פושעים הם הפסידו את הזכות לבחור לעשות מה שהם רוצים. את זכות הבחירה שהיה להם כאשר היו חופשיים הם איבדו מהרגע שביצעו את הפשעים החמורים שלהם. זה בדיוק חלק מהמשמעות של לא להיות חופשי, אלא בכלא.

הרשו לנו לדבר עם האסירים. השאלה היחידה שאסרו עלינו לשאול הייתה איזה פשע הם ביצעו שהביא אותם לכלא. אז לא שאלנו, אבל הדמיון עבד שעות נוספות.

התרשמתי עמוקות מאיל אמיתי. הוא ועמיתיו עושים עבודת קודש. יש לו תקפיד קשה, אשר בו הוא הולך בין הטיפות. הוא מפגין יחס אנושי ומכובד לאסירים ומצד שני יודע לשמור על מעמדו.

נשמתי לרווחה כאשר יצאתי מבית הכלא. פתאום לאוויר בחוץ היה ריח מתוק במיוחד.

חזרתי מהביקור בבית הסוהר עם הרבה מחשבות והרהורים. עד עכשיו לא השתחררתי מתחושת המועקה שאחזה בי אחרי הביקור בכלא איילון.

בעיקר מפחיד הרעיון באיזה קלות, לעתים חוסר מחשבה, חוסר זהירות בכביש, השתתפות בהפגנה או רגע של כעס, יכול להוביל אדם חס וחלילה לכלא. אולי לא לכלא איילון, אבל לכלא.

על המשך היום, אני מקווה לכתוב בפוסט אחר. יכולתי לכתוב עוד כמה עמודים על הבוקר בכלא איילון, אבל גם ככה הפוסט הזה ארוך מדי.

אני כן מוסיפה בקשה של איל אמיתי. אם מישהו מוכן לתת הרצאה לאסירים על טיול למזרח הרחוק, או על נושא מעניין אחר, או להעביר סדנא חד-פעמית בכלא, הם יתקבלו בברכה.

תזכו למצוות.