אמא של מתבגרים

Shofar Above Israel by Moshe Castel

לראש השנה חזרנו לשכונה הישנה, איפה שגרנו יותר מעשרים שנה.

הזדמנות לבקר חברים וותיקים ולהתפלל בבית הכנסת שאנחנו רגילים אליו. נוסח ישן ומוכר, בלי הפתעות. אני יודעת בדיוק באיזה מילה של הנני העני ממעש (תפילת הש"ץ לפני "מוסף(" קולו של בעל התפילה יישבר, איפה הוא יעשה הפסקה, איפה הקהל יצטרף לשירה ומי בעל התוקע.

התארחנו בבית של חברים ואכלנו כל ארוחה אצל חברים אחרים. אני רק הכנתי מוס שוקולד לארוחה אחת ופשטידה לארוחה אחרת. ממש פינוק.

היה כיף, כולנו נהנינו ובעיקר שמחתי לקבל מחמאות על הילדים שלי. כמה גדלו, יפו, התבגרו. לקבל מחמאות על הילדים זה נעים אפילו יותר מאשר לקבל מחמאות על עצמך. מוזר, אה? טוב, תמיד אמרתי שמשהו נדפק במוח כאשר נהפכים להורים.

נהניתי לראות את הנכדים של החברים שלנו. רק אתמול הילדים שלהם התרוצצו בין הרגליים בבית הכנסת והיום הם כבר הורים בעצמם. גלגל החיים המתגלגל לפני העיניים בזמן אמת.

רב בית הכנסת, איש מיוחד, בעל השכלה רחבה, פעיל בארגון צוהר ובפסיכולוג במקצועו, נתן דרשות מעניינות. בעיקר אהבתי את הדרשה שהוא נתן ביום השני של ראש השנה לפני תקיעת שופר.

הוא השווה את סדר התקיעות "תקיעה - שברים תרועה - תקיעה"  למשאלות שלנו בחיים.

התקיעה הראשונה מסמלת את השאיפה. לכולנו יש שאיפות בחיים - לזוגיות מושלמת, להורות מושלמת, ליחסים מושלמים בתוך המשפחה וכד'. בדרך כלל במציאות זה לא קורה כמו שאנחנו רוצים.

שברים תרועה  מסמלים את השבר, האכזבה, הלב השבור, כאשר יש בעיות והשאיפות לא מתקיימות.

התקיעה האחרונה מסמלת את התקווה, למרות האכזבה, השבר והכאב יש תקווה לשיפור ולעתיד טוב יותר.

אני מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה. שלא נישבר, שלא נאבד את התקווה בשאיפה לעתיד טוב יותר ושנה טובה.