אמא של מתבגרים

קראתי בעיתון "הארץ" את המאמר של אבנר ברנהיימר, לאן הולכים הזיכרונות אחרי שההורים עוברים דירה.

הזדהיתי עם כל מילה, במיוחד עם הפסקה האחרונה של הכתבה:

אני לא אומר לה את זה, אבל פתאום נוחתת עלי ההכרה שזה אולי הבית בו יבלו הורי את השליש האחרון של חייהם. יכול להיות שזו הסיבה שקשה לי כל כך להתיידד עם המקום החדש. אני כבר שונא את הדירה הזאת, שאולי אצטרך לפנות ממנה יום אחד את חייהם. לפלוש שוב לחדר השינה שלהם ולהרגיש פורץ רק כדי לרוקן אותו מתכולתו. אולי אקח איזו מזכרת, כמו שלקחתי מבית סבי וסבתי, פסלון קרמיקה קטן של כלב. "אני אדבר עם אבא, את צודקת שכדאי להעביר לשם כמה שפחות ג'אנק", אמרתי לבסוף. "יופי, דבר איתו, אולי לך הוא יקשיב, זה גם יהיה לכם יותר קל ככה, לך ולאחיך, כשנמות".

הוריי אמנם לא עברו דירה לפני שנפטרו, אבל כן עברתי את הטראומה, שהוא מתאר בדמיונו, של פינוי חפצים  אחרי שאמי נפטרה. זאת הייתה משימה סוחטת רגשית בצורה שקשה לתאר.

כל חפץ קשור לאדם האהוב וכל רגע מציפים אותך זיכרונות. השמלה הזאת היא לבשה בחתונה של...הנה הסינר שהיא תמיד לבשה במטבח. על תמונות אין מה לדבר, כל תמונה והבכי מתחיל מחדש.

דרך אחרת להתמודד עם המשימה זה פשוט לתת את הכל לארגון צדקה. הם באים לארוז ולקחת ולא צריך להתמודד יותר מדי עם זיכרונות. לוקחים את החפצים היקרים ועוד כמה עם ערך סנטימנטאלי ואת כל השאר תורמים. כך עשתה אחותי אחרי שאבי נפטר והיה צורך לרוקן את כל הדירה לפני מכירתה.

אמנם הצעתי לה לטוס לשם כדי לעזור לה בפינוי הדירה, אבל היא אמרה שאין צורך שאבוא בשביל זה מישראל. היא הסתדרה לבד. אחר כך נודע לי שהיא התמודדה עם המשימה בדרך שתיארתי בתחילת הפסקה. לא הייתי עושה את זה ככה, אבל לא הייתה לי זכות להביע ביקורת אחרי שהיא טיפלה בכל הסידורים לבד.

אחת הבעיות הכי גדולות שיש לאנשים שמפנים דירה של הורים או סבים היא מה לעשות עם אוסף הספרים האהוב והמוכר שאספו כל חייהם. מצד אחד לרוב הספרים אין ערך כספי גדול, הרי לא מדובר בספרים נדירים או אינקונבולות יקרי ערך. לרוב האנשים יש פחות או יותר אותם ספרים בבית. אף אחד לא מעוניין לקחת את הספרים הישנים המאובקים, שלא יקראו, הביתה. בקושי יש לאנשים מקום לספרים שהם כן קוראים.

מצד שני רוב האנשים לא מסוגלים לזרוק ספרים. יש לספרים ערך סנטימנטאלי רב, יותר מדי בשביל לזרוק, אבל פחות מדי בשביל לשמור. מה הפתרון? לתרום! למי? בדרך כלל לספרייה, כולל לספרייה בה אני עובדת.

זה סיפור שאינו נגמר. כל פעם שאני רואה את הארגזים עם הספרים הישנים, המסריחים מאבק ונייר ישן בחדר הספרנים אני ממלמלת לעצמי "שונא מתנות יחיה". הרי אם היה לספרים האלה ערך היורשים היו מוכרים אותם או שומרים אותם לעצמם. בספרייה יש לנו בדרך כלל כבר עותק של הספרים הישנים שמביאים לנו. גם אנחנו רוצים ספרים חדשים.

למדנו לשאול את התורמים מראש אם הם מסכימים שבמידה ואין לנו צורך בספרים נוכל למכור אותם בבזאר של הספרייה, כדי לגייס כסף לקניית ספרים חדשים.

יש 2 סוגי תורמים. אלה ששמחים להיפטר מהספרים ומצפונם נקי שהביאו אותם לספרייה. מה שהספרייה תעשה איתם אחר כך לא מעניין אותם. אין להם בעיה שיימכרו לטובת הספרייה.

אבל יש סוג אחר של תורמי ספרים, מעצבנים כאלה, שכאשר אומרים להם "לא תודה" נעלבים כאילו קיללנו אישית את יקיריהם. מה זאת אומרת למכור את הספרים? הרי מדובר באוצרות! לך תסביר להם שבמחסן שוכבים עוד כמה עותקים של "האוצרות" האלה. בסופו של דבר גם אלה נותנים את הסכמתם למכירת הספרים. אני יכולה לספור על יד אחת כמות התורמים שלקחו את ספריהם בחזרה אחרי שאמרנו להם שלא נכניס אותם לאוסף. הרי לרובם אין פתרון אחר.

גם לנו יש אוסף גדול של ספרים. רובם נקנו על ידי זיס במשך שנים. כבר בתור סטודנט כל הכסף שלו הלך על קניית ספרים. אין כבר מקום על המדפים לכל הספרים. זיס מאד קשור אליהם. אני לא, ומפצירה בו להפטר מחלקם, ללא הואיל. שקלתי להשתמש בטיעון המחץ של הקלה על הילדים אחרי שנגיע בע"ה לגיל 120, אבל אין לי לב להשתמש בו. גם לי יש גבולות.

גמר חתימה טובה ושבת שלום.