אמא של מתבגרים

המשפט המפורסם של מארי אנטאונט "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" קיבל שימושים רבים בפרסומות לפסח. הגיוני להגיד "אם אין לחם תאכלו מצות", אבל פרסומים רבים משתמשים במשפט בצורה ממש לא הגיונית. למשל פרסומת למסעדת בשר "אם אין לחם תאכלו אנטרקוט", די הצחיקה אותי, כי היא כל כך לא קשורה לעניין.

למה חשבתי על המשפט של מארי אנטאונט? לא רק בגלל ההקשר של לחם ומצה, אלא גם כי אני רואה הקבלה בין האיכרים הצרפתים הרעבים של המאה ה-18 לבין העניים במדינת ישראל של ימינו. המחאה החברתית של הקיץ לא הביאה לשינויים משמעותיים ויש פערים גדולים בין הכנסותיהם של רוב האוכלוסייה לבין הכנסותיהם של שכבה קטנה של עשירים המחזיקים את הכוח הכלכלי בידיהם.

לפני פסח זה במיוחד בולט. קמחא דפסחא אינה המצאה חדשה, אבל נוצר הרושם שהשנה המצב יותר חמור. רשימת הארגונים המחלקים קמחא דפסחא לשנת  2012 ארוכה. באתר הממשלתי של משרד הרווחה יש אפשרות לבקש תמיכה בצורה מסודרת בעזרת טפסים הניתנים להורדה במקום.

בכל סופר יש קרטונים של ארגונים המחלקים מזון לנזקקים ליד הקופות, לאיסוף מוצרים מהציבור בזמן אמת. אני גם מקבלת פניות טלפוניות מכל מני ארגוני צדקה שאוספים תרומות לחג. ואני שואלת את עצמי אם השנה המצב באמת יותר גרוע משנים קודמות או שמדובר בתופעה אופנתית שלא קשורה למצב הכלכלי דווקא.

על עצמי אני יכולה להעיד שהוצאות הקניות לחג השנה לא היו גבוהות בצורה חריגה. למרות שליל הסדר אצלי, ויש לי אורחים, לא השתוללנו עם קניות של מוצרי מזון לחג. היינו מחושבים ועשינו קניות במקומות כמו רמי לוי ובשוק מחנה יהודה, איפה שהמחירים סבירים. הפינוק היחיד שאני מרשה לעצמי השנה זה לקנות עוגות מוכנות. כל שנה אני אופה עוגות לפסח, אבל השנה בגלל המצב של היד שלי קשה לי.

אנחנו לא מושפעים מכל הפרסומות המעודדות קניות כאילו שאין מחר. מי צריך את כל המתנות המיותרות האלה? אין לי מקום בארונות בכל מקרה ולרוב אין לי מה לעשות עם מה שקונים לי. כאשר הגיסות שלי שואלות אותי מה אני רוצה, אני אומרת שיביאו משהו לאכול לארוחת החג. הבקשה תמיד מתקבלת יפה. זה מוריד ממני עבודה וכולם זוכים לאוכל יותר מגוון וטעים, כי הגיסות שלי בשלניות מעולות.

מחר בע"ה נסיים להכשיר את המטבח ונתחיל בבישולים. היעד הוא להספיק כמה שיותר מחר כדי שביום ו' לא נגיע לליל הסדר מעולפים. אני כבר אומרת לכם חג שמח, כי לא בטוח שיהיה לי זמן לכתוב עוד פוסט לפני החג.

בשאלה הזאת בדיוק פתח הרב בני לאו את דרשת שבת הגדול שלו בבית הכנסת אתמול. הדרשה התמקדה בנושא: " בית, חבורה, עם – מעגלי זהות יהודית בחג הפסח".

לדעתו זאת לא שאלה טריביאלית והתשובה משמעותית, כי היא מגדירה את הזהות שלך. האם בחרת לחגוג במסגרת משפחתית, או עם חברים, עם קבוצה. או שבחרת בכלל לא להשתתף בסדר או לנסוע לחו"ל. כל החלטה כזאת מבטאת משהו. הייתה דרשה מאד מעניינת.

השנה, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הסדר אצלנו. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אנחנו מארחים בביתנו לליל הסדר גם את אחותי, האשכנזית, ומשפחתה, ואת גיסתי, הספרדית, ומשפחתה. משום מה לא שמתי לב לזה עד שידידה של בני אמרה לי שזה מאד יפה שאנחנו מארחים ככה, כי אצלם יש הפרדה מוחלטת בין המשפחה של אביה לבין המשפחה של אמה. רק אחרי שהיא אמרה את זה תפסתי שגם אצלנו עד עכשיו זה היה ככה. זה לא היה במכוון, זה פשוט יצא ככה כל השנים.

מצד אחד זה כיף ומצד שני אני טיפה חוששת, אבל מקווה שיהיה נחמד ושכולם יהנו. מבחינתי זה אומר להכין יותר אוכל ממה שאני מכינה בדרך כלל, כי הספרדים לא מוותרים על האורז והקטניות (בצדק ,גם אני לא) ואשכנזים אוכלים פחות או יותר רק תפוחי אדמה. מזל שבמשפחתי כן אוכלים שרויה, אחרת אפילו קניידלך לא הייתי יכולה להכין.

גם חלק מהמנהגים בליל הסדר שונים. נכין גם כרפס וגם תפוחי אדמה, חזרת וחסה, מי שרוצה יטבול ביצה קשה במי מלח ומי שרוצה יגיד שיר השירים בסוף הסדר. קיבוץ גלויות אמיתי.

אם יהיה חסר משהו, אז יהיה חסר.  לא נורא. העיקר שיהיה בכיף ובשמחה, כל השאר כבר יסתדר.  

אני מאחלת לכם חג פסח כשר ושמח. אין סיכוי שאשכח שלחג הזה גם קוראים חג האביב. הכול פורח וגם אני. מזל שהתרופות שלי נגד אלרגיות כשרות לפסח.