אמא של מתבגרים

בהמשך לפוסט הקודם, רציתי לעדכן את כל קוראיי הנפלאים שהגיבו, ייעצו ועזרו לי להחליט אם ללכת לארוחת הבוקר או לא, שהלכתי ושהארוחה עברה בשלום. הייתה אווירה נעימה, כולם שמחו ולשמחתי לא נאמרה מילה על מה שקרה.

אמנם הרגשתי את המתח כאשר עברתי ליד אותה הספרנית שאמרה את ההערות הפוגעות, אבל אני מקווה שגם זה יתפוגג עם הזמן. למזלי אני לא עובדת צמוד אליה, אנחנו לא באותו החדר כך שזה יותר קל.

בנוסף לכל הסיבות הברורות לטובת ללכת לעבודה, הייתה סיבה נוספת שמאד השפיעה עליי וזה התאריך. הרגשתי ממש רע עם הרעיון להרבות שנאת חינם בערב תשעה באב.

על שמירת הכשרות במקום עבודתי הייתי חייבת להגן, גם אם זה גרם לי ולסובבים אותי לאי נעימות, אבל מהרגע שביטלו את האוכל הלא כשר המצב השתנה מקצה לקצה.

כולם יודעים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. לא רציתי להיות חלק, אפילו אם בחלקיק מיקרוסקופי, להרבות שנאת חינם בימינו ועוד בערב תשעה באב.

פוסט תשעה באב פרופר יבוא בהמשך, אם יהיה לי כוח.

אז בינתיים, צום קל ומועיל לכל מי שצם. 

 האם הייתם מזמינים אוכל לא כשר לארוחה משותפת בעבודה כאשר יש אנשים שאוכלים רק כשר?

אילו הייתם שומרי כשרות, האם הייתם באים לארוחה הזאת למרות שהודעתם שיש לכם בעיה איתה?

למה אני שואלת את השאלות האלה? כי קרה משהו מאד לא נעים בעבודה שממנו נפגעתי ושהתנפח למימדים כאלה שאין לי מושג איך ממשיכים מכאן הלאה. אשמח לשמוע את דעתכם.

כמו שאתם יודעים אני עובדת במוסד עם אוכלוסייה מעורבת. גם צוות הספרייה מעורב; חילוניים, דתיים, ערבים, יהודים וכולם משתדלים לכבד אחד את השני. בדרך כלל יש אוירה טובה בין העובדים ואנחנו מסתדרים טוב.

נהוג בספריה לקיים ישיבות צוות. מדי פעם, לכבוד אירועים משמחים, מקיימים את הישיבות האלה עם ארוחת בוקר. תמיד שמרו על כללי הכשרות, כדי שכולם יוכלו לאכול. בכל זאת מדובר במקום ציבורי ולא בבית פרטי. כל אחד היה מביא משהו לארוחה ועד עכשיו, במשך כמעט 12 שנה שאני עובדת במקום, לא היתה עם זה בעיה. עד אתמול.

השבוע אמור להתקיים ישיבה חגיגית עם ארוחת בוקר. בניגוד למה שהיה מקובל עד עכשיו, כמה מחברי הצוות ביקשו להביא אוכל, פלאפל וחומוס, ממקום לא כשר בעיר העתיקה. לא התייעצו, לא שאלו, אלא החליטו על דעת עצמם. אתמול במקרה נודע לי שזאת הכוונה ודי נפגעתי מחוסר ההתחשבות. יש עוד כמה אנשי צוות שאוכלים כשר בספרייה, לא רק אני.  מהרגע שנודע לי שמתכוננים להביא אוכל לא כשר הבעתי את דעתי שזה לא בסדר. לקחתי בחשבון שהדבר נעשה מחוסר מחשבה ולא מכוונה רעה. חשבתי שברגע שאעיר את תשומת לבם שיש עם זה בעיה הם יבטלו את התכנית. במקום זה קיבלתי תשובה: "אנחנו רוצות לשמוח ואת כועסת".

מדובר באוכל מבושל ומטוגן חם. בלי להיכנס לפרטים, בהלכה יש כללים שונים לאוכל קר ולאוכל מבושל. כאשר מדובר בסלט קר אני כן אוכלת (למרות שיש יותר מקפידים ממני שלא ייגעו בזה). אולם, כאן מדובר באוכל לא כשר שמי שמקפיד על כשרות לא יכול לאכול אותו. יתרה מזו, אין דרך להבטיח הפרדה מוחלטת בין האוכל הכשר לאוכל הלא כשר. אנחנו לא אוכלים בצורה מסודרת ליד שולחן עם כלים. כל אחד לוקח צלחת חד-פעמית וסכו"ם ותוך כדי הישיבה לוקח קצת מכאן וקצת מכאן עם אותו סכין ומזלג. בלי לשים לב מתערבבים המוצרים.

לא מדובר באוכל, אני לא זקוקה לאוכל. מה שפוגע זה חוסר היחס. תבינו, אלה אנשים שאני עובדת איתם כבר יותר מ-10 שנים וחשבתי שיש בינינו מעבר ליחסי עבודה גם יחסי ידידות. מסתבר שטעיתי. אחרי ששמעתי את התגובה הבנתי איפה אני עומדת. החלטתי שאני לא רוצה לדבר על זה יותר. זה מקום עבודה, אני לא רוצה להתווכח, אני גם לא חושבת שאני צריכה להצטדק על אורח החיים הדתי שלי. מכיוון שגם לא רציתי להפריע להם לשמוח, הודעתי שאני אקח אותו יום חופש ולא אבוא לעבודה.

היום היה המשך לסיפור. קולגה שלי, שגם שומרת כשרות ואמרה שהיא כועסת על ההחלטה להביא אוכל לא כשר, סיפרה לי שהיא ספגה הערה נוסח: "אנחנו החילוניים תמיד צריכים להתחשב בדתיים, אבל אתם הדתיים לא מתחשבים באחרים". ממש יופי של יחסי סובלנות קולגיאליות וידידות!

אמרתי להם עוד פעם שאין לי בעיה, שיאכלו מה שהם רוצים, אני לא מכריחה אותם לאכול כשר ואני לא באה.

כנראה שבכל זאת לא היה להם נעים עם כל הסיפור. הספרנית שהעירה את ההערות דאגה לבטל את ההזמנה של האוכל הלא כשר. אבל, הדרך בה היא באה לספר לי את זה היתה כל כך מרגיזה שהתעצבנתי עליה, למרות כל הכוונות הטובות שלי לא לריב עם אף אחד.

עכשיו המצב הוא ככה, יש אוירה עכורה בינינו, כל הסיפור יצא מכלל פרופורציה ואני ממש לא רוצה לבוא לארוחה הזאת. מצד שני הם ביטלו את האוכל הלא כשר ואני מרגישה שזה יהיה ילדותי לא לבוא. כמו שקורה לי לעתים קרובות אני עם הפה הגדול שלי עושה את המלחמות, גם לטובת אחרים (רוב האנשים מעדיפים לא לטלטל את הספינה) אבל רק אני מקבלת את הריקושטים.

אז מה הייתם עושים במקומי?