מתי אנשים ריאליסטים (יש שיגידו פסימיים) כמוני מעריכים את הרגעים הקטנים של אושר?
לרוב כאשר משהו רע קורה. הרע הזה מזכיר לנו לא לקחת את האושר שבשגרה כמובן מאליו.
לא במקרה כתבתי את הפוסט רגעים קטנים של אושר לפני 11 ימים.
התבשרתי אז שחברה טובה שלי, חולת סרטן, מאושפזת שוב בבית חולים ואין יותר מה לעשות.
משפט קטן פשוט - "אין יותר מה לעשות".
ביום שלישי שעבר היא נפטרה. אישה בגילי, עם כל כך הרבה סיבות לחיות.
היא נלחמה בגבורה במחלה הארורה הזאת, אבל הסרטן ניצח בסופו של דבר.
עצוב לי. היא הייתה שכנה שלי במשך הרבה שנים, עד שנסעו לחו"ל בגלל העבודה.
היא נפטרה בחו"ל וביקשה להיקבר בישראל, כך שעד שהטיסו אותה לכאן היה כבר יום רביעי בלילה.
ההלוויה התקיימה באותה הלילה. הייה מאד מכובד, למרות החושך, שרק העצים את האבל והכאב ונתן לקבורה גוון סוריאליסטי.
בתור ירושלמית אני מכירה את ההלוויות האלה המתקיימות בלילה, כי אין מלינים מת בירושלים אפילו לכבודו, אבל קשה לי להגיד שזה מקל על המשתתפים.
הרבה אנשים הגיעו להלוויה ובני משפחתה נסעו הספדים לזכרה. לדעתי זה היה מאד מרגש. אולם הבן שלי, שהתלווה אלינו, חשב שמוגזם להספיד אדם כל כך הרבה זמן.
כדי שלא יהיו לי אי הבנות מה דעתו על הנושא, התכשיט שלי הוסיף:
"כאשר את תמותי שלא תחשבי שאני אספיד אותך ככה. אני אגיד 2 מילים "שלום אימא" וזהו".
אמת, נפגעתי!
אפילו שזה נאמר בצחוק והוא עוד צעיר, המשפט הזה ממשיך להציק לי.
זה נראה לכם עודף פולניות, או שהפגיעה שלי מוצדקת?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
