כמה מכם יודעים שעכשיו רמדאן?
כמה מכם יודעים מה מותר ומה אסור ברמדאן?
כמה מכם יודעים מה מנהגי רמדאן, איך הוא מתחיל ואיך הוא מסתיים?
כמה מכם מסוגלים חודש שלם לצום כל היום וגם להמשיך לעבוד?
כל השנים בהן עבדתי רק עם יהודים לא ידעתי את התשובות לשאלות האלה. האמת, זה גם לא הטריד אותי יתר על המידה.
רק בשנים האחרונות, מאז שאני עובדת עם עמיתים לעבודה מוסלמיים, הרגשתי לא נוח עם הבורות הזאת ולמדתי להכיר חלק מהתרבות והדת שלהם.
נדהמתי לגלות כמה מעט ידעתי על אורח החיים של שכנינו.
בהתחלה התביישתי לשאול, אבל עם הזמן הקרח נשבר ועכשיו אני שואלת כל מה שאני רוצה אודות הדת, ההיסטוריה, המנהגים והחגים.
הרבה יותר נעים לי ההדדיות הזאת. הייתה לי תמיד הרגשה לא טובה שמאחלים לי חג שמח בחגים היהודיים ואני לעומת זאת לא יודעת אפילו מתי החגים המוסלמיים.
אנחנו לא מדברים פוליטיקה. לא עקרוני אם אוהבים אותי או לא. אני גם לא יודעת מה יקרה בעתיד. כאשר העתיד יגיע כולנו נצטרך להתמודד איתו.
אבל, כל עוד אנחנו חיים, לומדים ועובדים ביחד חשוב לי דו-קיום נעים, בגובה העיניים.
עדיף לי להכיר ולכבד את אורח החיים של השני ולא להתעלם ממנו כאילו לא קיים.
לא נראה לי שיש פגיעה בקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית אם ברמדאן אני לא אוכל את הסנדוויץ' ליד קולגה שצמה, או שאברך אותה ברמדאן קרים (רמדאן נדיב).
לדעתי לא היה מזיק אם בבית הספר כולם יחויבו ללמוד ערבית, כמו שלומדים אנגלית.
בבקשה, אל תגיבו לי בכל מיני תגובות פוליטיות למיניהם. זה לא פוסט פוליטי ולא מתכוון להיות.
אל תכתבו לי על פיגועים ועל ערבים שאי אפשר לסמוך עליהם. אני יודעת איפה אני חיה.
אני יודעת כמה המציאות יכולה להיות עגומה, אני חיה בירושלים, עיר מוכה פיגועים.
אני בסך הכל מנסה להגיד שיש היום בפועל מציאות של דוי-קיום. במציאות הזאת חשוב לי להכיר את האנשים שרוצים לחיות בשקט את החיים שלהם ועובדים לידי כל יום.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
).