הייתי כל כך עסוקה בשבוע שעבר שלא הספקתי לעדכן את הבלוג או לקרוא הרבה אצל אחרים.
במשך השבוע קראו אי אילו דברים שרציתי לכתוב עליהם, אבל לא הספקתי. עכשיו שיש לי קצת זמן לא נעים לי לכתוב עליהם בגלל המלחמה בדרום. נכון שבבלוג אישי אני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, הרי לא מדובר בדף השער של עתון, איפה שחייבות להופיע החדשות הכי טריות. בכל זאת, לא נוח לי לכתוב על עניינים מקצועיים או אישיים כאשר חיילנו נלחמים וחו"ח נפצעים ונהרגים.
קראתי תחושה דומה בפוסט האחרון של ג'וליאנה ומאד הזדהיתי עם מה שהיא כתבה.
יש רובד נוסף להרגשה הזאת. הדאגה שלי לשלום הבחורים הצעירים והפחות צעירים, שהכרתי דרך הבלוג. אני דואגת להם, כמו שאני דואגת לחברים ולבני החברים שלי בחיים האמיתיים, אשר משתתפים בלחימה. פשוט מדהים איזה קשרים נוצרים כאן בין הבלוגרים. זר לא יבין זאת.
אולם, בניגוד לחיילים האלה, שאני מכירה בשמם, שיש לי את הטלפונים שלהם או דרך לדעת מה שלומם דרך הוריהם, את הלוחמים שהכרתי דרך הבלוג אני לא יכולה לאתר ולברר מה שלומם.
אני לא יכולה לברך אותם או להתפלל עבורם, מהסיבה הפשוטה שבחלק מהמקרים אינני יודעת מה שמם או איך להשיג אותם. גם לי חשוב האנונימיות, אבל ברגעים כאלה הייתי שמחה אילו היו לי יותר פרטים אמיתיים אודותיהם.
מאד קשה לי לא לדעת מה קורה עם כל החברים החדשים שלי מהעולם הווירטואלי.
תמיד יש רצון להכיר את הבלוגרים שיש איתם קשר מיוחד, גם מחוץ לבלוגים. נוצר קשר אמיתי עם אכפתיות ומעורבות רגשית. ככה זה בני אדם, בסופו של דבר לא מסתפקים בוירטואליות.
לפעמים נפגשים מחוץ לבלוגוספירה ולפעמים לא. אם החיים מתנהלים בשקט, ניתן להסתדר רק עם קשר בלוגי. ברגע שמשהו משתבש, הבלוגר מפסיק לעדכן, להגיב לפוסטים או לענות למיילים אין דרך לברר מה סיבת היעלמותו. מהרגע שיש מעורבות רגשית יש דאגה לשלום אותו בלוגר, אבל אין מה לעשות, כי אין דרך לדעת את זהותו האמיתית ולברר מה שלומו.
המצב הזה עוד יותר גרוע בעת מלחמה, כמו עכשיו. החוסר ודאות לשלומם מטרידה אותי.
מה עם חס ושלום אחד מהם ייפגע?
גם בלוגרים שאת שמם אני כן מכירה אינני יכולה להשיג. הרי לא מתקבל על הדעת שאתקשר לבית של בלוגרים שאני בקשר איתם ואשאל מה שלומם. במיוחד עם מדובר בבחורים צעירים. אין לי מושג איך אתחיל להסביר לבני המשפחה מי אני ולמה אני מתעניינת בשלומם. אולי הם אפילו לא יודעים שיקיריהם מנהלים בלוג ויחשבו שאני איזה אישה משוגעת שמפריעה להם בזמן שהם גם ככה מודאגים. אינני משפחה, אינני חברה של המשפחה, אז באיזה זכות אני מתקשרת?
כל מה שאני יכולה לעשות זה לברך את כל החיילים מעל דפי הבלוג הזה. לשלוח להם את ברכותיי ואת תפילותיי, שישובו בשלום מהלחימה, בריאים בגופם ובנפשם.
שה' ישמור על כולם, על חיילנו ועל תושבי הדרום. אמן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
