אמא של מתבגרים

לקט אקראי מתוך תשדירי המפלגות 2009 מראה שמוטיב האמת, או השקר, חוזר על עצמו בתעמולת הבחירות האחרונות.

"ביבי? אני לא מאמין לו"

"ביבי לא אמין"

"לבני מזגזגת"

"ליברמן, מנהיג שתמיד אומר מה שהוא חושב"

"ליברמן, אני מאמין לו"

"אהוד, אם לא תשקר איך תיבחר?"

לא רק אצלנו זה ככה. בארצות הברית בפרשת ווטרגייט כעסו על ניקסון, לא רק בגלל מה שהוא עשה, אלא בגלל שהוא שיקר לעם. גם בפרשה של קלינטון ומוניקה לוינסקי התעסקו בשאלה אם קלינטון שיקר או לא, כאשר הוא טען שהוא אף פעם לא קיים יחסי מין עם מוניקה.

למה דווקא חוסר אמירת האמת כל כך מקוממת את העם?

למה אנשים כל כך כועסים כאשר פוליטיקאים משקרים להם?

הרי כולנו משקרים. חלקינו פחות חלקינו יותר, אבל אף אחד מאיתנו לא אומר כל הזמן את האמת. תקראו לזה שקר לבן, תקראו לזה טקט, תקראו לזה נימוסים, תקראו לזה דיפלומטיה. תקראו לזה פרסומות, תקראו לזה ריטוש בפוטושופ. לא משנה איך תקראו לזה, במהות כל אלו שקרים שאיתם אנחנו חיים בחיי היום יום.

אומרים "לשקר אין רגליים", אבל אני הרבה יותר הסתבכתי כאשר אמרתי את האמת מאשר כששיקרתי. אני מאד ישירה, לא על מנת לפגוע חס וחלילה, אלא כי אני חסרת טקט ואומרת את האמת.

אני גם לא יודעת לשקר טוב, מרגישים שאני לא מתכוונת למה שאני אומרת, למרות ש"השתפרתי" עם השנים והניסיון.

כל חיי אמרו לי:  "גם אם זה נכון, את לא חייבת להגיד כל הזמן את כל האמת.!!"

כל חיי שמעתי תלונות של אנשים שנעלבו מהאמת שאמרתי. לא הבנתי למה, מה ציפו ממני, שאשקר? הרי אנשים לא אוהבים שמשקרים להם, נכון? לא נכון! אנשים כן אוהבים שמשקרים להם.

אף אחד לא רוצה לשמוע שהבגד החדש שקנה לא הולם אותו. אף אחד לא רוצה לשמוע שהילדים שלו בלתי נסבלים ולא מחונכים. אף אחד לא רוצה לשמוע שאין תרופה למחלה שלו. אף אחד לא רוצה לשמוע דברים רעים או לא נעימים.

לכן אנחנו עושים כל מיני מניפולציות מילוליות כדי לא להגיד את האמת, או במילה אחת – משקרים.

אז למה אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שיהיו היחידים שיגידו את האמת? למה אנחנו כל כך מזדעזעים מהשקרים שלהם ולא מהשקרים של עצמינו? כי אנחנו מצפים מהם להיות יותר טובים מאיתנו? כי אנחנו חושבים שמהמנהיגים אנחנו כן רוצים לשמוע את האמת?

לדעתי יש בזה אלמנט של צביעות.

אחד המדרשים הכי מפורסמים הקשור לט"ו בשבט הוא המדרש הבא:

נוטע לבנים

פעם אחת היה חוני המעגל מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב. אמר לו: זה לכמה שנים טוען פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותי לי, אף אני אטע לבניי.

(תענית כג,א)

יש גרסאות נוספות לאותו מדרש, אבל אצל כולם יש אותו רעיון. הרעיון שמה שאנחנו עושים בהווה יישא פרי בעתיד. הילדים שלנו אמורים להנות מכל מה שאנחנו נוטעים עכשיו, כפי שאנחנו נהנים ממה שאבותינו נטעו בשבילנו.

לאדם יש אחריות לפעול היום למען העולם של מחר ולא לחשוב רק על עצמו.

אותו הדבר עם הבחירות. אנחנו חיים היום במדינה שההורים שלנו נטעו בעבר, על ידי הבחירות שלהם, לטוב ולרע. אנחנו בוחרים היום בשביל המדינה של מחר. אנחנו שואפים להשאיר לילדים שלנו מציאות טובה יותר. כולנו צריכים לקחת חלק בנטיעת הממשלה הנוכחית לטובת הדורות הבאים.

מי שמתחמק מאחריות הבחירה היום יצטרך לתת את הדין בעתיד. האחריות היא כבדה, אין ספק. אין זכויות בלי חובות. הבחירה לא קלה. אינני זוכרת מערכת בחירות עם כל כך הרבה התלבטויות כמו הפעם.

אנחנו עובדים כל חיינו ליצירת "פרי", לגדל אותו, לדאוג לקיומו ולהמשכיותו.

יש על כולנו את הזכות והחובה ללכת להצביע, כדי להשפיע על עתיד מדינתנו.

כנראה שלא במקרה יום ההולדת של הכנסת הוא בט"ו בשבט. בט”ו בשבט תש”ט, 14 בפברואר 1949, התקיימה הישיבה הראשונה של האספה המכוננת, שיותר מאוחר שינתה את שמה ל"הכנסת".