אמא של מתבגרים

כל פעם שאבי ז"ל היה מבקר בישראל הוא היה אומר "ישראל באשטייט אויף ניסים" - מדינת ישראל מתקיימת בזכות ניסים. הוא לא התכוון דווקא למצב הביטחוני או לניצחונות הצבאיות, אלא להתנהלות היומיומית של המערכות הכלכליות, הממשלתיות והביורוקרטיות בארץ.

הוא היה  אומר את זה אחרי ביקור בבנק, במשרד ממשלתי וגם במפגשים עם מערכות מסחריות למיניהם. הוא היה רגיל למערכות המסודרות של אירופה וארצות הברית ולא הבין איך בבלגאן המקומי המדינה הזאת מצליחה לתפקד. ההסבר ההגיוני היחיד בעיניו – ניסים.

למה נזכרתי במשפט הזה עכשיו? כי אחרי שביליתי יום שלם עם בתי בבסיס הצבאי בתל השומר זה גם ההסבר היחיד שיש לי לקיום מדינת ישראל. אני לא יכולה לכתוב במקום הציבורי הזה את כל הפרטים על מה שקרה, אבל לצערי הרב גיליתי שהבלגן חוגג גם בצה"ל ושיד ימין לא יודע מה עושה יד שמאל. די מפחיד להיווכח שביטחון מדינת ישראל ואזרחיה תלוי במערכת כל כך מבולגנת.

הגענו לתל השומר כי בתי זומנה לוועדה רפואית עליונה בעקבות הערעור שהגשנו על ההחלטה של הוועדה הרפואית הראשונה באוקטובר. הגענו בשעה 10 ויצאנו בשעה 16:30, כאשר באשמת הבלגן בצבא בתי לא הגיעה לוועדה הרפואית שאליה היא זומנה. וועדה כזאת יושבת רק פעם בחודשיים, כך שמדובר בבזבוז זמן נוסף. בתי רוצה להתנדב לצבא ואפשר להגיד שהמערכת המסורבלת והלא מסודרת עושה את הכל כדי להפסיד את בני הנוער שרוצים להתגייס בהתנדבות.

מה שכן, הרופאה הצבאית שכן ראתה אותנו הבינה את עגמת הנפש שנגרמה לבתי וניסתה בכל כוחה לעזור לה. אני מקווה שהיא תצליח. החלטה מסודרת וסופית אין, גם לא קיבלנו שום דבר בכתב ורק בהמשך נידע אם אכן הרופאה הצליחה לקצר תהליכים ולעזור לבתי.

אם הייתם שואלים אותי למה אני עוד מכנה את עצמי "עולה חדשה" למרות שאני כבר יותר מ-35 שנה בארץ, הייתי אומרת שזה בגלל שאני עד היום לא מרגישה את עצמי ישראלית. אני גם לא מרגישה את עצמי תושבת חוץ. אני מין ייצור כלאיים כזה.

כבר כתבתי מספר פעמים בעבר שזה סוג של פיצול אישיות. חלק ממני שייך לישראל וחלק ממני שייך לחו"ל. כאשר אני פה אני מתגעגעת לדברים משם וכאשר אני שם אני מתגעגעת לדברים מפה. באף מקום אני לא מרגישה את עצמי שייכת במאה אחוז.

קראתי בשבת כתבה מאת דורון חלוץ במוסף הארץ " חברת הכנסת הטרייה אנסטסיה מיכאלי מתמרנת בין ישיבות המליאה לחוגים של הילדים". יש שם פסקה שמאד הזדהיתי איתה:

לילדיה היא מעבירה גם סדרת חינוך ברוסית, שכוללת מורה פרטית לתגבור השפה ושירת ההמנון (הרוסי) בבוקר. "בשעה שבע אני עוברת לחדשות ברוסית בערוץ RTR, ולפני שהחדשות מתחילות משמיעים את ההמנון הרוסי. הילדים מקשיבים ואני שרה. אני רוצה ללמד אותם את המלים. אני גאה בשורשים שלי, אלה גם שורשים שלהם, ואין סיבה לא לשמור עליהם".

אמנם אני לא שרה את ההמנון הבלגי, אבל אני כן מדברת צרפתית עם ילדיי ומנסה להעביר להם חלק מהמורשת המזרח אירופאית שלי. אם אני מצליחה או לא, זה כבר סיפור אחר.

למה נזכרתי בזה עכשיו? כי כמה דברים קרו שהעלו בי געגועים למשפחתי בחו"ל ולמקום ממנו עליתי.

בת אחותי ילדה לפני חודש תאומות ואני מתה לראות אותן. יש תמונות בפייסבוק, זה יותר טוב מכלום, אבל זה לא אותו הדבר כמו להחזיק את התינוקות בידיים. אין לי מושג מתי אראה אותן.

חברה לעבודה חזרה עכשיו מטיול בבלגיה ורק התיאורים שלה העלו בי געגועים למקום בו גדלתי ומאיפה שיש לי כל כך הרבה זיכרונות.

לילדיי יש כבר את הנוסטלגיה שלהם. בחג הם נזכרו בקטעים מתכניות ילדים שאהבו ושעד היום הם זוכרים לטובה. אחד הקטעים האלה מתאר בדיוק את התחושות שלי כלפי ישראל וחו"ל.

אני מתכוונת לקטע המצוין של רחוב סומסום איפה שעוגי ועזרא מנסים ללמד ילד קטן את ההבדל בין "כאן" ל"שם". תצפו בסרטון ותבינו. זה קטע גדול בזכות עצמו, בלי קשר למה שכתבתי כאן.