אמא של מתבגרים

השבת פרשת לך לך: 

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לפני 40 שנה, אחרי שבת לך לך, הלכתי בעקבות אברהם אבינו ועליתי לישראל. באוקטובר 1972 בגיל 17, כמה חודשים אחרי שסיימתי בית ספר, עליתי לבד לארץ ישראל. היום אני שואלת את עצמי איך היה לי אומץ לעשות את זה. לא הייתה לי משפחה בארץ , לא הכרתי אף אחד, דיברתי עברית עילגת ובכל זאת ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי צעירה, אידיאליסטית וכנראה קצת טיפשה, אחרת הייתי מפחדת לעשות את המהלך הזה.

לא סתם אומרים שרק צעירים יכולים לעשות מהפכות...

לא קמתי יום אחד ונסעתי, אלא תכננתי את זה במשך כמה שנים. עד כמה שאני זוכרת ידעתי מגיל 14 שאני לא רוצה להישאר בבלגיה וטפטפתי את זה להוריי עד שהשתכנעו שאני רצינית. לא היה להם קל עם ההחלטה שלי. בעקבות השואה המשפחה הקרובה שלי פיצית, הורים ושלוש בנות. לא היו סבים או דודים או בני דודים, רק אנחנו, כך שהעזיבה שלי הייתה עבורם מאד קשה. אבל אז לא עניין אותי שום דבר חוץ מהעובדה שרציתי לעלות לארץ ישראל ולבנות בה את חיי.

אילו היה מדובר בלהגר למדינה אחרת ולא לעלות לארץ אני מתארת לעצמי שהוריי היו שמים וטו מוחלט, אבל מכיוון שהיה מדובר בעלייה לארץ הקודש בסוף הם הסכימו. לקח לי הרבה זמן ומאמצים לא תמיד הוגנים (מלחמה פסיכולוגית די מכוערת למען האמת) כדי לשכנע אותם. היום, בתור אימא, אני חושבת שאם ילדיי היו עושים לי את מה שעשיתי להוריי לא הייתי סולחת להם לעולם.

לא רק הם שילמו את המחיר, גם אני, אבל הבנתי את זה הרבה יותר מאוחר. ידעתי שאני מוותרת על אורח חיים קל ונוח מבחינה כלכלית. מה שלא הבנתי בגיל 17 זה שהמחיר האמיתי של העלייה שלי לישראל הוא המשפחה שלי. אני לא מדברת על בדידות, געגועים או קשיי הסתגלות למנטליות ושפה אחרת.

אני מדברת על הילדים של אחותי שאני בקושי מכירה. על הילדים שלי שלא זכו  לגדול ליד סבא וסבתא, שבקושי מכירים את בני הדודים שלהם. אני מדברת על הורים שמזדקנים ונפטרים רחוק ממך. אני מדברת על נקיפות המצפון האין סופיים שיש לי עד היום על זה שלא הייתי שם בשבילם כאשר הם היו זקוקים לי. נכון, נסעתי לבקר, אבל זה לא אותו הדבר בכלל. ובכל זאת, למרות הכול, אני שמחה שעליתי לישראל.

מהניסיון שלי אני יכולה להגיד שרוב הישראלים שנולדו כאן לא מבינים את העולים החדשים. לא מבינים מה זה אומר לגדול בחו"ל, לא מבינים את העולים שבאים מארצות הרווחה, לא מבינים כמה קשה להסתגל לחיים כאן ולא מבינים שהעולים החדשים זקוקים כאן להבנה, תמיכה ואהבה.

למרות כל הקשיים, הבעיות והשינויים שעברו על המדינה ב-40 השנים האחרונות, לא הייתי רוצה לגור בשום מקום אחר בעולם. אז בואו לחגוג איתי את האירוע המשמעותי הזה בחיי – 40 שנות עליה.

אם הייתם שואלים אותי למה אני עוד מכנה את עצמי "עולה חדשה" למרות שאני כבר יותר מ-35 שנה בארץ, הייתי אומרת שזה בגלל שאני עד היום לא מרגישה את עצמי ישראלית. אני גם לא מרגישה את עצמי תושבת חוץ. אני מין ייצור כלאיים כזה.

כבר כתבתי מספר פעמים בעבר שזה סוג של פיצול אישיות. חלק ממני שייך לישראל וחלק ממני שייך לחו"ל. כאשר אני פה אני מתגעגעת לדברים משם וכאשר אני שם אני מתגעגעת לדברים מפה. באף מקום אני לא מרגישה את עצמי שייכת במאה אחוז.

קראתי בשבת כתבה מאת דורון חלוץ במוסף הארץ " חברת הכנסת הטרייה אנסטסיה מיכאלי מתמרנת בין ישיבות המליאה לחוגים של הילדים". יש שם פסקה שמאד הזדהיתי איתה:

לילדיה היא מעבירה גם סדרת חינוך ברוסית, שכוללת מורה פרטית לתגבור השפה ושירת ההמנון (הרוסי) בבוקר. "בשעה שבע אני עוברת לחדשות ברוסית בערוץ RTR, ולפני שהחדשות מתחילות משמיעים את ההמנון הרוסי. הילדים מקשיבים ואני שרה. אני רוצה ללמד אותם את המלים. אני גאה בשורשים שלי, אלה גם שורשים שלהם, ואין סיבה לא לשמור עליהם".

אמנם אני לא שרה את ההמנון הבלגי, אבל אני כן מדברת צרפתית עם ילדיי ומנסה להעביר להם חלק מהמורשת המזרח אירופאית שלי. אם אני מצליחה או לא, זה כבר סיפור אחר.

למה נזכרתי בזה עכשיו? כי כמה דברים קרו שהעלו בי געגועים למשפחתי בחו"ל ולמקום ממנו עליתי.

בת אחותי ילדה לפני חודש תאומות ואני מתה לראות אותן. יש תמונות בפייסבוק, זה יותר טוב מכלום, אבל זה לא אותו הדבר כמו להחזיק את התינוקות בידיים. אין לי מושג מתי אראה אותן.

חברה לעבודה חזרה עכשיו מטיול בבלגיה ורק התיאורים שלה העלו בי געגועים למקום בו גדלתי ומאיפה שיש לי כל כך הרבה זיכרונות.

לילדיי יש כבר את הנוסטלגיה שלהם. בחג הם נזכרו בקטעים מתכניות ילדים שאהבו ושעד היום הם זוכרים לטובה. אחד הקטעים האלה מתאר בדיוק את התחושות שלי כלפי ישראל וחו"ל.

אני מתכוונת לקטע המצוין של רחוב סומסום איפה שעוגי ועזרא מנסים ללמד ילד קטן את ההבדל בין "כאן" ל"שם". תצפו בסרטון ותבינו. זה קטע גדול בזכות עצמו, בלי קשר למה שכתבתי כאן.