אמא של מתבגרים

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס בסמינר לוינסקי בשם "כנס טכנולוגיה ומדיה בשירות החינוך".  

על פי הכתוב באתר הרציונל של הכנס הוא:

"שמכללת לוינסקי לחינוך רואה את תחום התקשוב כמנוף לחדשנות פדגוגית במערכת החינוך, וכמקדם שינוי בפרדיגמות ההוראה והלמידה."

לרוב אני משתתפת בכנסים והשתלמויות בתחום שאני עוסקת בו, דהיינו ספרנות-מידענות. התחום כל כך רחב שגם ככה אין דרך לכסות את כל הכנסים, השתלמויות וימי עיון המתקיימים במקצוע שלי, כך שלרוב אינני משתתפת בכנסים בתחומים אחרים. הפעם הציעו לי להשתתף בכנס בלוינסקי, מכיוון שאני חברה בוועדה במקום העבודה שלי הדנה בנושאים של הכנס. הנושא נושק לתחום עיסוקיי בספרייה ולאור העובדה שהתכנית נראתה מעניינת שמחתי להיענות לבקשה.

במיוחד עניין אותי החלק בו הציגו חברות מובילות בתחום טכנולוגיות מידע ותקשורת, יזמים וראשי עמותות את היוזמות שלהם בתחום החינוך: 

• חזון Apple בחינוך - ערן תור, מנכ"ל iDigital 
• Google: שיתופיות בקמפוס - ברק רגב, מנהל אזורי Google אינטרפרייז ביוון, ישראל ודרום אפריקה,
• גדלים אחרת, חושבים אחרת: StartupSeeds, הבית לנוער הטכנולוגי - עמי בן בסט, מנכ"ל StartupSeeds
• חדשנות טכנולוגית והעצמת ההוראה והלמידה - יוסי שובל, מנהל קשרי חוץ, Intel ישראל

לצערי מאד התאכזבתי מהכנס. היו הרבה דיבורים ומילים יפות, בלי הרבה מאחורי זה. בהחלט היה שם הרבה פרסום ושיווק עצמי. הפרזנטציות היו מלוטשות, מלוות במצגות וסרטוני פרסום יפים, אבל חסרי תוכן חינוכי ממשי. באו לביטוי בהרצאות 2 תפיסות עולם חינוכיות שונות. הראשונה, שהיו שותפים לה ערן תור וברק רגב, היא שהמורה היום די מיותר. פעם המורה היה בעל הידע ותפקידו היה להעביר את הידע הזה לתלמידים. היום, בזכות הטכנולוגיות החדשות והגישה החופשית של התלמידים למידע באינטרנט, כולם שותפים לתהליך הלמידה ודפוסי ההוראה המסורתיות כבר לא רלבנטיות.

לעומת זאת יוסי שובל מאינטל הביע דעה אחרת, שאני לגמרי שותפה לה. הוא טען שהטכנולוגיה היא בסך הכל כלי שתומך בתהליך ההוראה. פעם היו כלים בלתי ממוחשבים והיום יש כלים ממוחשבים, אבל הגורם האנושי נשאר אותו גורם ואי אפשר לגרוע מתפקידו של המורה.

בתחום הטכנולוגיה לא חידשו לי כלום. את כל החידושים כבר שמעתי בכנסים של מידענות לפני 3 שנים לפחות. העלייה של הרשתות החברתיות והצעירים שנולדו עם העכבר ביד. מחשוב ענן, הצורך להיות מחוברים כל הזמן מכל מקום. המגמה לפתח אפליקציות לטלפונים סלולאריים המאפשרים למשתמשים גישה לכל היישומים שהם רוצים, כדי לענות על הרצון להיות מחוברים למידע מכל מקום ובכל זמן.

ציפיתי להרצאות יותר תכליתיות על שימושים בטכנולוגיות מתקדמות לשיפור ההוראה, על יישומים בשטח שאפשר ללמוד מהם, אבל לרוב היו דיבורים תיאורטיים שאי אפשר לעשות איתם כלום. יוצאת דופן הייתה ההרצאה המרתקת של דן חמיצר. הוא דיבר על פרויקט חינוכי שלו עם אינטל ומשרד החינוך, המשתמש בממשק חידה אינטראקטיבי כדי להניע את התלמידים לחקור וללמוד. את הנושאים השונים הם לומדים בדרך מעניינת מתוך הרצון לפתור את החידות של חמיצר. ההרצאה שלו השאירה טעם של עוד ואני מקווה שתהיה לי הזדמנות נוספת לשמוע יותר על שיטת החינוך שלו.

2 השבתות האחרונות יצא לנו לבלות בחיק המשפחה המורחבת של זיס בצפון.

אחד האחיינים של זיס התחתן ביום חמישי (היום של ההופעה של לאונרד כהן ) ולמחרת הוזמנו ל"שבת חתן" משפחתית במלון הר תבור. לא היה שום טעם לחזור לירושלים אחרי החתונה ביום חמישי רק כדי עוד פעם לנסוע לצפון ביום ששי. אי לכך ישנו ליל חמישי אצל אחת הגיסות שלי בצפון. 

(מיטה מספר 1)

בשבת ישנו במלון, ארבעתנו בחדר אחד, כי המלון היה מפוצץ. לא הכי נוח, אבל באנו בשביל החתן וכלה, לא בשביל הנוחיות. בסך הכל לילה אחד, לא נורא.

(מיטה מספר 2)

השבת הייתה מאד מוצלחת, שמחה עם אווירה טובה. זרקו הרבה סוכריות ושוקולדים וכמובן השמיעו הרבה קולולולו. (אמרתי לסבתא שהיא צריכה להעביר סדנא, כי אף אחת מהדור הצעיר לא ידעה באמת איך לעשות קולולולו אותנטי).

האוכל היה בסדר גמור, עם הרבה תוספות משפחתיות (מרוקאים או לא מרוקאים?). היה כיף לפגוש את המשפחה בניחותא, בלי לחץ של זמן ובלי המוזיקה הרועשת שמונעת מאנשים לדבר אחד עם השני בזמן החתונה עצמה.

את חג הסוכות גם חגגנו מחוץ לבית. אין לנו סוכה בדירה השכורה ולכן הזמנו את עצמנו לאחת האחיות של זיס (שאני מאד אוהבת) בצפון.

(מיטה מספר 3)

שנה שעברה נסענו למלון בטבריה, אבל השנה זה לא התאפשר. בכל מקרה הילדים מעדיפים להיות בחג עם משפחה מאשר במלון וגם לנו זה יותר נחמד. זאת הזדמנות להיפגש, להתעדכן, לראות את הילדים והנכדים, דבר שלא קורה כל יום.

א פרופו נכדים, כבר שכחתי מה זה ילדים קטנים. לא יאומן באיזה מהירות שוכחים איך מתנהגים ילדים בגיל בית ספר יסודי. עוד יותר מוזר באיזה מהירות שוכחים את הבדיחות שלהם. כמה בדיחות/חידות כאלה ילדיי היו מספרים...בלי סוף. בכל פעם הייתי נופלת בפח וגם עכשיו.

נראה איך אתם מסתדרים עם חידה של ילדי כיתה א'.

תענו על החידה הבאה:

לאמא של דני 3 בנים: אברהם, יצחק ו.....איך קוראים לשלישי?

* (תשובה נכונה בסוף הפוסט, אני נכשלתי)

אני ממונה על המנות אחרונות במשפחה. הבאתי עוגת שקדים ומוס שוקולד איתי. גיסתי בשלנית נהדרת, כפי שתעיד המעלית בבניין שלהם. כאשר הגענו נכנסנו ארבעתנו פלוס התיקים למעלית. במוצ"ש כאשר עזבנו דלתות המעלית לא נסגרו ובני ירד ברגל.

חזרנו הביתה במוצ"ש, כי לילדיי היו תכניות ביום ראשון בבוקר. אמת, לא התווכחתי איתם.

פעם אם היה יוצא שבוע שלם של חול המועד לא הייתי חוזרת הביתה, אלא יוצאת לטייל. הרי בתור לא נוסעת בשבת מתי בכלל יש ימים חופשיים בהם אפשר לטייל? רק בחול המועד ויום העצמאות.

השנה כל מה שרציתי זה לחזור הביתה לישון במיטה שלי עם הכרית שלי. (שאני לוקחת איתי לכל מקום, אם אפשר). אני לא רוצה יותר לישון במיטות זרות, לא של בתי מלון ולא של משפחה.

הכי נוח לי במיטה שלי. היא החברה הכי טובה שלי. באיזה שמחה פגשתי אותה אתמול בערב. אמרתי לה, "די מצטערת, 3 מיטות שונות בשבועיים זה יותר מדי, אני נשארת איתך".

מה זה אומר עליי? כנראה שהזדקנתי.

* תשובה לחידה:

דני.

עניתי באופן אוטומטי "יעקב". מה איתכם?