אמא של מתבגרים

קראתי את הפוסט "איך את יודעת שעברת שלב בחיים?" אצל ג'וליאנה והתחשק לי גם.

למרות הפרש הגיל בינינו (20 שנה), חלק מהסעיפים שלה נכונים גם לגביי, רק במינון שונה.

אז איך באמת את יודעת שעברת שלב בחיים?

1. כשהמרצות הבאות למכללה נראות לך צעירות משנה לשנה ואת טועה וחושבת שהן סטודנטיות.

2. כשאת מוזמנת שוב לחתונות של החברים שלך, הפעם לפרק ב' אחרי שהתאלמנו.

3. כשאת חושבת שהגיע הזמן לבדוק מה בדיוק כלול בביטוח הסיעודי שרכשת לפני שנים.

4. כשאת רוצה לראות את הילדים שלך נשואים עם ילדים משלהם. בקיצור, שיביאו כבר נכדים!

5. כשאת לא מסתכלת יותר על נעלי עקב והשיקול העיקרי בקניית נעליים הוא נוחות.

6. כשלא משנה אם מרזים או משמינים אין צורך לקנות בגדים חדשים, כי יש לך כבר את כל המידות בארון.

7. כשאת מנחשת נכון מי הרוצח בספרי מתח על ההתחלה.

8. כשאת מוותרת על הצגות קלאסיות כי ראית אותן כבר בגרסאות קודמות מוצלחות ואת לא רוצה לקלקל את הזכירון הטוב שלהן.

9. כשאת אומרת לעתים יותר ויותר קרובות "עכשיו אני מבינה את ההורים שלי..."

10. כש-60 לא נראה לך זקן כי את מתקרבת לגיל הזה ואת ממש לא מרגישה זקנה.

11. כשאת מתה לנסוע לחופשה בים המלח, שהפכה מהמקום הכי משעמם בעולם למקום הכי מרגיע בעולם.

12. כשאת מפנימה שאת האופי של אנשים אי אפשר לשנות ואת מפסיקה לנסות.

13. כשהמשפט "מה שאתם עוד לא למדתם אני כבר הספקתי לשכוח" הוא נכון, בעיקר החלק של השכחה.

14. כשאת לא סומכת על הזיכרון שלך ורושמת את הכול על פתק ואחר כך שוכחת איפה שמת את הפתק.

15. כשאת בוחרת בקולנוע את המקומות בפינצטה, כי אחרת את לא רואה ובעלך לא שומע.

זה מצחיק כמה שזה עצוב, נכון? אני מקווה שאצליח לשמור על חוש ההומור שלי, כי בלי הומור בטח לא אשרוד את השנים הבאות.

איזה נושא חם מעניין נבחר הפעם לישרא. כאשר שכבת הגיל הממוצעת בישראבלוג עומדת על גיל הטיפש עשרה לא אופייני לראות נושא חם המופנה לגיל הרבה יותר מבוגר. או שאני טועה וגם כותבים הרבה יותר צעירים ממני יכולים להזדהות עם הנושא הזה.

בשבילי זה נושא טעון, כי אני מנסה להדחיק את העובדה שאני כבר לא יכולה לעשות את כל מה שעשיתי בגיל 16. בפנים, בתוך תוכי, אני לא מרגישה שהתבגרתי. אני לא מבינה לאן עפו השנים ואיך הקמטים הופיעו על פניי ומאיפה באו כתמי הגיל על ידיי.

אני לא יכולה לעשות את מה שעשיתי כאשר הייתי צעירה, אבל יותר קשה לקבל שהסביבה מצפה ממני התנהגות של אדם מבוגר, ולא של בת 16 , גם בדברים שאני כן יכולה לעשות. המבקר הכי גדול שלי בקטע הזה הוא הבן שלי, אינני יודעת למה.

פיזית כמובן שיש הרבה דברים שאני כבר לא יכולה לעשות. יש תופעות פיזיות שגוברות כמה שמזדקנים. הגב כואב והנשימה כבדה. לא תמצאו אותי נוסעת על ג'יפים או מסתובבת על מתקנים בלונה פארק וגם לא עושה סקי.

המשקל – נושא כאוב. הייתי פעם הרבה יותר רזה. גם אם הייתי עולה במשקל, דיאטה קלה הייתה מורידה בצ'יק את הקילוגרמים העודפים. היום אני יכולה להרעיב את עצמי ובקושי ארד גרם.

אני כבר לא יכולה ללכת עם נעלי עקב. אני כבר לא יכולה לשים ביקיני, בקושי בגד ים שלם.

אני כבר לא יכולה לעשות תכניות לעתיד הרחוק ואין לי יותר אשליות שיום אחד אהיה מפורסמת או כוכבת או מיליונרית. היום אני דואגת איך אזדקן והאם הבטוח הסיעודי מספיק טוב כדי לא ליפול למעמסה על ילדי.

אני כבר לא מחכה לטלפונים מבחורים ושואלת את עצמי אם יום אחד אמצא את אביר חלומותיי. ב"ה מצאתי אותו וכל מה שאני רוצה זה שנחיה ביחד עד 120 בבריאות טובה.

אני כבר יודעת שבחיים לא הכול שחור לבן ושיש הרבה גוונים של אפור. לשיחות פוליטיות ופילוסופיות אין לי סבלנות. אני מסתכלת על הספרים שהבאתי איתי מחו"ל ולא מבינה איך פעם קראתי את סארטר, סימון דה בובואר, בוריס ויאן ואחרים ושוחחתי עליהם במשך לילות שלמים.

אולי השינוי הכי גדול הוא שבגיל 16 הייתי הרבה יותר אנוכית. אני חושבת שרוב המתבגרים הם כאלו, גם אם לא יודו בכך לעולם. הסתכלתי אז על הצרכים והרצונות שלי. היום אני לא רואה את עצמי במקום הראשון, אלא הילדים שלי. כמובן שאני רוצה נחת מהם ו... נכדים, אבל בעיקר אני רוצה שיהיה להם טוב.

היום אני גם מזדהה עם הפתגם הצרפתי המפורסם של Henry Estienne :

Si jeunesse savait, si vieillesse pouvait ""

 בתרגום: "אילו ידעו הנעורים, אילו יכלה הזקנה".