אמא של מתבגרים

המוות הטרגי של חן אפרת מאכילה במסעדה של אגוזים, שאליהם הייתה אלרגית, הוא דבר נורא, אבל לא מפתיע אותי. המודעות לאלרגיות בכלל, ולאלרגיות למזון בפרט, כל כך נמוכה כאן שזה פלא שלא קרה אסון כזה לפניכן. באופן אישי המקרה הזה גם מאד מפחיד אותי, מכיוון שגם אני אלרגית לכל מני מאכלים. אני חוששת מתגובות אלרגיות, כמו של חן אפרת ז"ל, כאשר אני אוכלת במסעדות או אצל אנשים אחרים.

כתבתי כבר לפני 3 שנים פוסט על הנושא של אלרגיות, ואחר כך עוד כמה, בגלל התגובות של הסובבים אותי כאשר אני אומרת שאני אלרגית למשהו. אני אלרגית לכל מני דברים, לא רק למאכלים. אני נתקלת בתגובות מאד לא מבינות, שלא להגיד מאד לא אוהדות, מרוב האנשים הלא אלרגיים שלא מבינים כלום בנושא, הטוענים בין היתר שאלרגיות זה פסיכולוגי. יש להם נטייה לא להאמין, לזלזל ולהתעלם כאשר אני אומרת שאני אלרגית לריחות למשל, או לצבע או לריח של פלפלים או לחצילים ותותים.

"את מגזימה", "לא יכול להיות שזה עושה לך רע", "מה באמת, זה מפריע לך?", "הכל בראש שלך", אלה משפטים שאני שומעת כבר שנים. היותר מנומסים לא אומרים כלום, אבל המבטים שלהם אומרים הכל.

אדם יכול להיות אלרגי לכל דבר, מנגנון התגובה האלרגית ידוע, אבל יש אלרגנים (חומרים גורמי אלרגיה) נפוצים ומוכרים ודווקא אלרגיה לאגוזים אחד מהם. זאת הסיבה שבמטוסים החליפו את הבוטנים שהיו מחלקים בטיסה בחטיפים אחרים. אנשים אלרגים לבוטנים נחנקו בטיסות בגלל שהאויר היה מתמלא בחלקיקים הקטנים של האגוזים. באתר של אלעל למשל יש דף שלם על הנושא של אלרגיה לבוטנים.

כאשר אני אוכלת במסעדות אני מציינת למלצרים לאיזה מאכלים אני אלרגית ומבקשת מהם לדעת איזה מנות אני יכולה להזמין. ב-95% מהמקרים אין להם מושג ירוק מה הרכב המוצרים במנות. אין לי בעיה עם זה, כל עוד הם מודעים בעצמם לחוסר ידע שלהם והולכים לשאול את הטבח מה יש במנה שאני רוצה להזמין. זאת בתקווה שמי שעובד במטבח אכן יודע מה יש באוכל. לפעמים גם הם לא יודעים וזה הכי מסוכן.

הכי מרגיז זאת התגובה האדישה הרווחת שאני מקבלת כאשר אני מציינת שאני אלרגית למשהו. דקה אחרי שאני מזהירה את המלצרית שאני אלרגית לתותים ושאם אוכל אותם אני אמות מחנק, (בדוק, היה לי יותר מזל מחן אפרת ז"ל ובהדסה הצילו אותי), היא מגיעה לשולחן עם צלוחית של ריבת תותים עם ארוחת הבוקר.

הרבה פעמים המלצרים האלה גם לא טורחים להעביר את המידע הלאה, לבעל המסעדה, לטבח, אלא לוקחים על עצמם אחריות כבדה מאד. המלצרים היחידים שמתנהגים אחרת הם אלה שמכירים את התופעה מקרוב, או מעצמם או מבני משפחה או חברים. ההבדל ישר מורגש.

אני כבר למודת ניסיון וממש עושה חקירה, מה שלעתים מביך את הסובבים אותי בשולחן, במיוחד הילדים שלי, שעוד מאמינים שאנשים בודקים את העובדות עד הסוף לפני שהם נותנים אינפורמציה. "נו, אמא, היא אמרה לך שאין שמנת במרק, למה את מתעקשת שהיא תשאל את הטבח, מה היא משקרת לך?" לא, היא לא משקרת. אבל מכל מני סיבות, עצלנות, אדישות, חוסר רצון להודות שהיא לא יודעת ובעיקר חוסר מודעות כמה אלרגיה יכולה להיות קטלנית, היא לא שואלת את מי שיודע ומחליטה להגיד מה בראש שלה.

"האדישות הורגת", גם כאן הביטוי הנפוץ הזה אומר הכל. כולי תקווה שהמקרה של חן אפרת ז"ל יביא לשינוי במודעות של בעלי מסעדות, טבחיהם ומלצריהם ושמקרה מזעזע כזה לא יקרה שוב לעולם.

להכנות לפסח יש השנה טעם מיוחד עבורינו. מאז שמכרנו את דירתנו לפני 7 שנים לא עשינו ליל סדר אצלנו בבית. ארזנו את כל כלי הפסח בארגזים לפני המעבר לדירה שכורה ולא התחשק לנו להוציא אותם משם כל השנים שנדדנו בין דירות שכורות, עד שהגענו לדירתנו הנוכחית. בשנה שעברה עוד היינו בטראומה של השיפוצים והתארחנו לליל הסדר אצל אחותי. השנה החלטנו שהגיע הזמן לערוך את הסדר אצלנו ולהזמין את אחותי וגיסתי, שבחלק משנות הנדידה אירחו אותנו אצלם.

או שהתבגרתי או ששכחתי מה כרוך בהכנת ליל סדר, בכל אופן אני ממש קולית השנה. אני הרבה פחות לחוצה משנים קודמות ועושה את ההכנות והקניות באיזי. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

אם לא ידעתם, אני בן אדם מסודר. יש לי כבר שנים קלסר מיוחד לפסח, איפה שאני מתייקת כל מה שקשור לחג. יש שם טיפים למארחת בליל הסדר, נוסח "מארחת צריכה להיות נינוחה כאשר היא מקבלת את אורחיה, בערב חג תפרגני לעצמיך מסג' מרגיע בספא מפנק". כמובן שאני ישר רצה לקבוע תור.

יש לי בקלסר 2 רשימות חשובות שעוזרות לי בהכנות לחג ובעיקר לקניות לחג. הרי כולם יודעים שעם ישראל מגזים בקניות לחג, כי חוששים שמשהו חס וחלילה יחסר. זה רק תירוץ, הסיבה האמיתית היא שאנחנו פשוט לא זוכרים מה אכלנו בשנים קודמות וכמה זמן לקח לנו, אחרי פסח, לחסל את כל המצות, הקמח מצות והעוגיות של פסח שקנינו בכזאת נדיבות. לכן אני כל שנה עושה רשימה של הקניות שלי וכמה מכל זה נשאר אחרי החג. כמובן שאני מציינת אם הסדר היה אצלנו ועם כמה אורחים, או שהתארחנו אצל אחרים, הכול מתועד. זה מאד עוזר לקנות דברים בפרופורציות הנכונות. גם כאשר זיס שואל אותי בדאגה "את חושבת שקנינו מספיק מצות?" אני שולפת את הרשימות ומראה לו שחור על גבי לבן שזה די והותר. (עד שבועות בדרך כלל, )

ברשימה השנייה אני כותבת בדיוק איזה כלים, סכו"ם, סירים וכו' יש לי לפסח. מכיוון שכל הכלים שלי דחוסים בארונות מטבח עליונים, קשה לי לראות מה יש ומה אין ואינני זוכרת משנה לשנה מה בדיוק יש לי ומה חסר לי. הרשימה הזאת מאפשרת לי לעמוד בפני מבול המבצעים לכלי מטבח למיניהם ולסרביסים מיותרים. לפני שאני מתפתה אני מעיפה מבט על הרשימה ומגלה בדרך כלל שלא חסר לי כלום.

המתכונים שלי לפסח מרוכזים בקלסר הזה, כדי לשמור אותם ממגע עם חמץ וכי נוח לרכז את כל המתכונים לפסח במקום אחד. יש שם בעיקר מתכוני עוגות, עם הערות ליד כל מתכון אם העוגה מוצלחת או לא, כי גם את זה אינני זוכרת משנה לשנה. בשנה שעברה רשמתי כמה מתכוני עוגות לפסח בפוסט. רשמתי שם רק מתכונים בדוקים, כאלה שהכנתי לבד או שקיבלתי ממשפחה וחברות.

הסתכלתי הערב על המתכונים האלה וראיתי שרשמתי שם את המתכון לריבועי שוקולד קוקוס של חברתי שרה, אותה חברה טובה שכתבתי עליה בפוסט הזה, שהלכה לעולמה לפני חודש בדיוק. כמה אירוני שהבוקר ביקרתי אותה בבית הקברות, לגילוי מציבה, ובשבוע הבא אכין את עוגת הקוקוס שלה, כאילו שום דבר לא השתנה. אני לא מתמודדת טוב עם המצבים האלה בחיים, איפה שהעצב והשמחה מתערבבים. האם אפשר לשמוח בשמחת החג וגם לבכות על הפרידה לעולמים מחברה טובה? שרה הייתה אישה מדהימה, אופטימית ומלאת שמחת חיים. אני יודעת שהיא הייתה רוצה שאכין את העוגה בכיף, שאזכור אותה בשמחה, עם חיוך. זה מה שאשתדל לעשות אפילו שזה קשה לי.