אמא של מתבגרים

כשגדלתי בחו"ל ארוחות שבת היו אירועים משפחתיים ואת החברים היינו פוגשים במוצ"ש או ביום ראשון. במשך השבוע לא היה זמן, בשבת נחנו וביום ראשון היינו מבלים בכיף עם חברים ומשפחה.

בישראל המצב שונה, לפחות בשביל אנשים דתיים כמוני שלא נוסעים בשבת. במשך השבוע אין זמן, עובדים ועייפים, ביום ראשון אין חופש ונשאר רק שבת כדי להיפגש עם חברים. בחורף אפשר גם במוצ"ש, אבל כאשר יודעים שצריך לקום למחרת בבוקר לעבודה גם הזמן הזה מוגבל. נוצר מצב שנפגשים בשבת, בעיקר עם חברים שגרים במרחק הליכה, או נוסעים לבלות שבת שלמה אחד אצל השני.

אני חושבת שמהמציאות הזאת צמחה התופעה של הזמנת חברים לארוחות שבת, אחרת אין מתי להיפגש. בעיניי זה דווקא מנהג יפה. למרות שלצאת לבית קפה או למסעדה זה פחות עבודה, יש משהו נחמד ואינטימי יותר בלארח בבית.

בין כה מבשלים לשבת, אז זה לא ביג דיל לבשל כמויות יותר גדולות של אותו הדבר לעוד כמה אנשים. לפחות כך זה היה פעם, היום זה סיפור שונה לגמרי. נוצר מצב שיש לבשל לכמעט כל אורח אוכל אחר, כמו שקרה לי בשבת שעברה, כאשר הזמנתי חברים לארוחת ליל שבת.

יש להתחשב ב-2 גורמים עיקריים, אלרגיות ורגישויות שונות למזון וכל האסכולות השונות הקשורות לאוכל. אפשר כמעט לקרוא להן "דתות". כל אחד לוקח את מנהגי האכילה שלו מאד ברצינות ואני מכבדת אותם. כמו שאני מצפה שאנשים יכבדו את הרצון שלי לאכול כשר, כך גם אני מכבדת את הרגלי האכילה של האורחים שלי.

בנוסף להקפדה על כשרות היה לי בארוחה הזאת הכול. אוכלי בשר, אוכלי דגים ולא בשר, צמחונים וטבעונים. בנוסף היו בארוחה אנשים בדיאטה, רגישים לגלוטן ואלרגיים לחצילים. להרכיב תפריט במצב הזה ממש לא פשוט.

אם חשבתם להציע ארוחה חלבית, תשכחו מזה. אני אלרגית לדברי חלב, אבל זה אפילו לא רלבנטי כאן, כי אין ארוחת שבת חלבית בבית מרוקאי!

אז מה בסוף בישלתי?

מנה ראשונה: דג סלמון לאוכלי הבשר והדגים ולשאר מלון.

מרק כתום שהתאים לכולם.

עוף ושניצל לאוכלי בשר.

המוווון תוספות: פשטידת כרישה ופשטידת תפוחי אדמה – עם ביצים, אז לא טוב לטבעונים, אבל כן לשאר.

אורז, בטטות, דלורית, קישואים, סלט ירקות, סלט סלק אדום, פטריות עם בצל וצנוברים – טוב לכולם.

מנה אחרונה: עוגת שוקולד עם מוס שוקולד, מוס שוקולד בנפרד לטבעונים ולאלרגיים לגלוטן וסלט פירות לאנשים בדיאטה.

תה נענע , על תה נענע  אף אחד לא מוותר.

אני חושבת שהצלחתי לא רע בהתחשב בכל המגבלות והכי חשוב, כולם אכלו, שבעו ונהינו.

טיפ קטן לסיום: יש לי קובץ במחשב איפה שאני רושמת את כל ההעדפות והמגבלות הקולינריות של כולם. אי אפשר כבר  לזכור את הכול, במיוחד כאשר זה משתנה ומתעדכן כל הזמן. זה מאד עוזר למנוע פשלות כאשר מזמינים אנשים לארוחה.

השבת פרשת לך לך: 

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

לפני 40 שנה, אחרי שבת לך לך, הלכתי בעקבות אברהם אבינו ועליתי לישראל. באוקטובר 1972 בגיל 17, כמה חודשים אחרי שסיימתי בית ספר, עליתי לבד לארץ ישראל. היום אני שואלת את עצמי איך היה לי אומץ לעשות את זה. לא הייתה לי משפחה בארץ , לא הכרתי אף אחד, דיברתי עברית עילגת ובכל זאת ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי צעירה, אידיאליסטית וכנראה קצת טיפשה, אחרת הייתי מפחדת לעשות את המהלך הזה.

לא סתם אומרים שרק צעירים יכולים לעשות מהפכות...

לא קמתי יום אחד ונסעתי, אלא תכננתי את זה במשך כמה שנים. עד כמה שאני זוכרת ידעתי מגיל 14 שאני לא רוצה להישאר בבלגיה וטפטפתי את זה להוריי עד שהשתכנעו שאני רצינית. לא היה להם קל עם ההחלטה שלי. בעקבות השואה המשפחה הקרובה שלי פיצית, הורים ושלוש בנות. לא היו סבים או דודים או בני דודים, רק אנחנו, כך שהעזיבה שלי הייתה עבורם מאד קשה. אבל אז לא עניין אותי שום דבר חוץ מהעובדה שרציתי לעלות לארץ ישראל ולבנות בה את חיי.

אילו היה מדובר בלהגר למדינה אחרת ולא לעלות לארץ אני מתארת לעצמי שהוריי היו שמים וטו מוחלט, אבל מכיוון שהיה מדובר בעלייה לארץ הקודש בסוף הם הסכימו. לקח לי הרבה זמן ומאמצים לא תמיד הוגנים (מלחמה פסיכולוגית די מכוערת למען האמת) כדי לשכנע אותם. היום, בתור אימא, אני חושבת שאם ילדיי היו עושים לי את מה שעשיתי להוריי לא הייתי סולחת להם לעולם.

לא רק הם שילמו את המחיר, גם אני, אבל הבנתי את זה הרבה יותר מאוחר. ידעתי שאני מוותרת על אורח חיים קל ונוח מבחינה כלכלית. מה שלא הבנתי בגיל 17 זה שהמחיר האמיתי של העלייה שלי לישראל הוא המשפחה שלי. אני לא מדברת על בדידות, געגועים או קשיי הסתגלות למנטליות ושפה אחרת.

אני מדברת על הילדים של אחותי שאני בקושי מכירה. על הילדים שלי שלא זכו  לגדול ליד סבא וסבתא, שבקושי מכירים את בני הדודים שלהם. אני מדברת על הורים שמזדקנים ונפטרים רחוק ממך. אני מדברת על נקיפות המצפון האין סופיים שיש לי עד היום על זה שלא הייתי שם בשבילם כאשר הם היו זקוקים לי. נכון, נסעתי לבקר, אבל זה לא אותו הדבר בכלל. ובכל זאת, למרות הכול, אני שמחה שעליתי לישראל.

מהניסיון שלי אני יכולה להגיד שרוב הישראלים שנולדו כאן לא מבינים את העולים החדשים. לא מבינים מה זה אומר לגדול בחו"ל, לא מבינים את העולים שבאים מארצות הרווחה, לא מבינים כמה קשה להסתגל לחיים כאן ולא מבינים שהעולים החדשים זקוקים כאן להבנה, תמיכה ואהבה.

למרות כל הקשיים, הבעיות והשינויים שעברו על המדינה ב-40 השנים האחרונות, לא הייתי רוצה לגור בשום מקום אחר בעולם. אז בואו לחגוג איתי את האירוע המשמעותי הזה בחיי – 40 שנות עליה.