את הסרט "הערת שוליים" ראינו כאשר היינו בחופשה בטבריה בבית גבריאל, אחד המקומות היפים על הכנרת. היה קצת מוזר לראות סרט כל כך ירושלמי דווקא שם, אבל זה לא פגע בהנאתנו, להיפך, היה מעניין לשמוע את התגובות של המקומיים, הרחוקים מהעולם האקדמי הירושלמי של הסרט.
אנחנו לא חובבי סרטים ישראלים, כך שאת הסרטים הקודמים של יוסי סידר לא ראינו. אמנם שמענו על בופור ועל הפרס שהוא קיבל, אבל מעבר לזה לא ידענו על הבמאי כלום. הסתבר לנו לא מזמן שאת ההורים שלו אנחנו מכירים מבית הכנסת. לא היינו מודעים שיוסי סידר הוא הבן של ציפי ופרופסור חיים סידר, חתן פרס ישראל בחקר הביולוגיה, עד שבאיזה שבת שאלו את אמו מתי הסרט החדש של הבן שלה אמור לצאת לאקרנים.
כמובן ששמחנו לשמוע שהסרט זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן. מרבית הביקורות שיבחו את הסרט, חברים שראו אותו המליצו עליו בחום ואמרו שהוא מעולה. כירושלמים בוגרי האוניברסיטה העברית וכקוראים של בית הספרים הלאומי, (איפה שגם עבדתי כמה שנים בתחילת דרכי המקצועית) היינו סקרנים לראות את הסרט. אמרו לנו שנזהה הרבה אנשים, כולל הספרניות שאנחנו מכירים באופן אישי, כי יש בסרט מעט שחקנים מקצועיים והרבה אנשים מקומיים כניצבים. זה אכן כך, מה שמוסיף נופך מיוחד לסרט בגלל תחושת השייכות.
כמה ימים אחרי שהסרט הגיע לבתי הקולנוע פנתה אליי חברה ואמרה לי בהיסוס, שהיא לא לגמרי בטוחה, אבל נדמה לה שרואים את זיס (בעלי, למי שלא מכיר) בסרט בסצנות המצולמות באולם קריאה יהדות. זאת רק הייתה ההתחלה, ככל שיותר אנשים ראו את הסרט כך התרבו ההודעות שבטוח מדובר בזיס ושאנחנו חייבים לראות את הסרט. כוכב נולד! מגניב, נכון?
זיס אמנם נמצא כמעט יום יום באולם קריאה יהדות, כדי לעבוד על הדוקטוראט שלו, אבל לא הבנו איך הוא נכנס לסרט ואפילו לא ידע מזה. הוא נזכר שלפני מספר חודשים נשלחה הודעה מבית הספרים הלאומי לקוראים שביום מסוים יסריטו שם סרט. רצו ליידע את האנשים שיהיו הפרעות ושלא יבואו סתם. אולם הקריאה נשאר פתוח וזיס, שהיה זקוק לספרים, החליט שהוא ממשיך לעבוד שם למרות הבלגן של ההסרטה. מכיוון שהוא לא רואה סרטים ישראלים הוא לא זיהה את השחקנים והיה משוכנע שמדובר בסרט דוקומנטארי שמצלמים על הספרייה הלאומית. חילקו פתקים למי שנשאר באולם ועליהם התבקשו לחתום על וויתור על כל זכויותיהם בסרט, אבל אף אחד לא ביקש ממנו את הפתק והוא הביא אותו הביתה. את הפתק זרקתי כמה שבועות לאחר מכן. חיברנו אחד ועוד אחד והבנו שצילמו שם את "הערת שוליים" ולא סרט דוקומנטארי.
הסרט כל כך ירושלמי מקומי, עם המון קריצות לקהל האקדמי והדתי, שקשה להבין איך בקאן כל כך אהבו את הסרט. כנראה שבסרט באות לביטוי רגשות אוניברסאליות הנוגעות בכל אחד ולא משנה איפה הוא חי.
יש קטע גאוני במשרד החינוך, שאם הוא לא היה כל כך מצחיק הוא היה עצוב. את המריבות בין הפרופסורים והסכינים הבלתי נראים של העולם האקדמי אנחנו מכירים היטב. כאשר מתארים את הבן, פרופסור אוריאל שקולניק, אחד הדברים הכי משעשעים שממחיש את מידת הפופולאריות שלו הוא מספר השיעורים השונים שהוא מעביר בתיקון ליל שבועות במקומות שונים בעיר. עבור מי שמכיר את העולם הזה זה פשוט קורע, כי נזכרים שרק לפני חודש רצנו מבית כנסת לבית כנסת באמצע הלילה כדי להספיק לשמוע בכל מקום דווקא את המרצה הפופולארי שבלעדיו אף תיקון ליל שבועות אינו מושלם. כמובן שלכולנו יש ספקולציות על מי הוא צוחק בקטע הזה.
באופן אישי מאד התרגשתי בסצנה בעמק המצליבה איפה ששרת החינוך מבשרת לפרופסור אליעזר שקולניק שהוא הזוכה בפרס ישראל. המצלמה מתעכבת לרגע ארוך על אנדרטת הזיכרון לפרופסור מנחם שטרן ז"ל, אשר נרצח במקום בפיגוע דקירה על ידי מחבלים בדרך מביתו לספרייה הלאומית לפני 22 שנה. פרופסור שטרן היה מרצה שלי כשלמדתי לתואר ראשון בשנות ה-70 בחוג להיסטוריה של עם ישראל, תקופת בית שני. מעבר להיותו חוקר דגול הוא היה איש צנוע עם המון סבלנות לתלמידיו. אני עוד זוכרת את ההלם של הרגע בו שמענו על הירצחו. לא האמנו שמישהו מסוגל לרצוח באכזריות כזאת איש מבוגר שהולך ברגל לעבודתו ולא עשה רע לזבוב. הסצנה הזאת מהווה מחווה להיסטוריון ענק, אבל גם תזכורת למציאות המורכבת בה אנחנו חיים בירושלים.
בקיצור – מומלץ בחום.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
