אמא של מתבגרים

עברו כבר שבועיים מאז סופת השלגים האחרונה והיית חושב שזה מספיק זמן כדי לשכוח ממנה, אבל זה ממש לא ככה. למרות שאנחנו הירושלמים רגילים לקור ולשלג, הפעם זה היה טראומטי ביותר. אני גם שייכת ל"זקני ירושלים" שזוכרים את השלג הנוראי של 1992. היינו 3 ימים בלי חשמל עם 2 ילדים חולים באבעבועות רוח ודלקת ריאות. באמת איך אפשר לשכוח?

התמונות היפות, גם שלי, של השלג באינטרנט ובטלוויזיה לא משקפות את ההרס שהותירה אחריה הסופה עד עכשיו. הגיעו אלינו אורחים מהדרום והם היו המומים מהמראות ברחובות. התגובה שלהם הייתה: "זה נראה כמו אחרי מלחמה". בצדי הדרך יש עוד שלג קפוא ושחור, אבל הכי קשה זה לראות את מצב העצים עצים שלמים קרסו, אין כמעט עץ אחד בלי ענפים שבורים ועל המדרכות ערימות ערימות של גזמי עצים המחכים לפינוי ע"י העירייה. יש מקומות בהם הולכי הרגל חייבים ללכת על הכביש, מכיוון שהמדרכות בלתי עבירות. לאף אחד אין מושג כמה זמן ייקח לפנות ולתקן את כל הנזקים.

גם בשיעורים שלימדתי אתמול הסטודנטים עוד דיברו על החוויות הקשות שעברו בשלג. על הפסקות החשמל, שהשאירו אותם בלי אור, חימום, טלפון ואמצעי תקשורת, על חוסר הוודאות ותחושת האין אונים. ואז השיחה גלשה לכיוון חיובי יותר והתחלנו לדבר על הדברים היפים שקרו לנו באותם ימים. בעיקר בלטה העזרה ההדדית בין האנשים שנרתמו לעזור אחד לשני עד כמה שיכלו.

באופן אישי אני יכולה לספר שגליתי כמה חברים טובים יש לי. הייתה לנו הפסקת חשמל ועד שעה לפני כניסת שבת קיווינו שהחשמל יחזור והכל יהיה בסדר, אבל זה לא קרה. בשעה שלוש, כאשר שבת נכנסה בשעה ארבע, קיבלנו מספר הזמנות מחברים להתארח אצלם לכל השבת. "תתארגנו מהר ותבואו", וכך עשינו. מה יכול להיות יותר מחמם את הלב מזה?

חשוב לי גם להזכיר את אנשי מד"א, וביניהם בני, שעבדו מסביב לשעון בתנאים קשים ביותר, כדי לטפל במאות הקריאות שקיבלו בימי השלג. חלק גדול מהצוות לא הוחלף, כי המחליפים לא יכלו להגיע. היה מחסור באמבולנסים ופינו חולים בג'יפים ובכלי תחבורה 4X4 אחרים. מסירות נפש כזאת ראויה לשבח.

בעקבות השלג הגענו גם לכמה החלטות אופרטיביות. מזמן רציתי להחליף את הכיריים גז שלנו בכיריים חשמליות. זה יותר קל לניקוי, יותר יפה, יותר מודרני וכו', ירדנו מהרעיון לגמרי! מזל שהיו לנו כיריים גז, לפחות יכולנו לחמם מים ולבשל אוכל.

בתכנון גם להוסיף נקודת גז בסלון ולקנות תנור חימום על גז. נראה לי שלחפש תנור נפט זה קצת מוגזם, למרות שאנשים ששמרו אותם היו מאושרים בימי השלג.

החלטנו גם לחזור לימי הביניים בהקשר של פלטת שבת ולקנות "בלעך" - יריעת מתכת המונחת על גבי הגז ועל גביה מונחים הסירים. יש לנו כמובן פלטה חשמלית, אבל כאשר יש הפסקת חשמל אין בה שום תועלת. אמרו לנו שיש עוד פחך אחד במחנה יהודה שמכין כאלה.

והתובנה החשובה ביותר היא לשמוח במה שיש. אנחנו לרוב לוקחים את הדברים שבשגרה ואת האנשים שמסביבנו כמובנים מאליהם, עד שהם אינם. אולי השלג הזה בא להזכיר לנו להעריך את מה שיש במקום לראות רק מה שאין.

היום יום הולדת

ראיתי את הבלון האדום ליד שמי בבלוג ונזכרתי שיש לי היום יום הולדת. סתאאאם, לא הייתי צריכה תזכורת, אני אמנם בת 58
היום והזיכרון כבר לא מה שהיה פעם, אבל את התאריך של יום הולדתי אני עוד זוכרת ב"ה.

היום יום מיוחד בכלל, חנוכה וראש חודש טבת, מה שאומר שאומרים את ברכת המזון הכמעט הכי ארוכה בשנה, עם "על הנסים" של חנוכה ו"יעלה ויבוא" של ראש חודש. אילו ראש חודש היה יומיים היינו גם מוסיפים הערב את "רצה" של שבת ואז הייתה לנו את ברכת המזון הכי ארוכה שיש. זה נדיר מאד וגם השנה זה לא קורה.

בפוסט הקודם כתבתי על התכניות שלנו לחג. רובן כבר מאחורינו ועד עכשיו היה מאד מאד נחמד. המפגשים והמסיבות היו נעימים ומהנים.

ראינו חברים שלא ראינו כבר הרבה זמן, כי סוף סוף יש חג שבו אפשר לנסוע. עמדתי בפיתויים ועד עכשיו לא נגעתי בסופגנייה, אפילו לא ביס אחד! (איפה מחיאות הכפיים?)

המפגש בקבוצת ההרזיה היה מוצלח, במיוחד שאיכשהו ירדתי עוד קצת במשקל. (עוד נס חנוכה כנראה ) הכי משמח אותי שהצלחתי לענוד בחזרה את טבעת הנשואים שלי, שבמשך כמה שנים לא יכולתי לענוד. הרגשתי כאילו התחתנתי עוד פעם. אילו הייתי חושבת על זה מראש הייתי מחכה עוד שבועיים, ליום הנישואין שלנו, כדי לתת לזיס את העונג לשים לי אותה עוד פעם על האצבע.

בטיול עובדים אתמול ביקרנו בבית זיבנברג בעיר העתיקה. הביקור היה מעניין גם בגלל המקום עצמו וגם בגלל הסיפור האישי של בעל הבית.
היו בו קווים חופפים עם הסיפור המשפחתי שלי, מכיוון שמר זיבנברג בא כמוני במקור מאנטוורפן בבלגיה.

לביקור היה המשך לא צפוי, צירוף מקרים משעשע. סמן הדרך שלי בנושא הזה הוא אלברט איינשטיין שאמר "צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי". בעוד אני יושבת עם כל הקבוצה במסעדת הטאג'ין לארוחת צהריים אני מקבלת טלפון מחברה שלי שאומרת לי "שמעתי שפגשת את הדודה שלי הבוקר". לא הבנתי על מה היא מדברת עד שהיא הבהירה לי שגב' זיבנברג, שנתנה לנו את ההדרכה במוזאון, היא הדודה שלה. אמנם אני יודעת שהוריה במקור מבלגיה ונפגשתי עם אמא שלה, אבל משום מה לא קישרתי בינה לבין בית זיבנברג. השלב הבא יהיה מפגש אישי עם גברת זיבנברג ואיתה לכוס קפה, נכון עולם קטן?

הבוקר כבר הספקתי לקבל סמסים, טלפונים ואי-מיילים עם ברכות משמחות ליום הולדתי. גם הבן שלי מאתיופיה, למרות קשיי הקליטה שם, הצליח לשלוח הודעת סמס עם מזל טוב. זיס לקח אותי לארוחת בוקר טעימה בבית הקפה המצוין שושקפה ועכשיו אני בבית מתחילה עם ההכנות לשבת, כי לשמחתי הרבה בתי החיילת חוזרת הביתה לשבת ועוד מעט היא תגיע.

חג חנוכה שמח, חודש טוב ושבת שלום