אמא של מתבגרים

העדכון הכי חשוב הוא שאני מרגישה ב"ה יותר טוב. אין לי מושג כמה הטיפולים השונים תורמים לריפוי ממש, אבל כרגע אני פשוט שמחה שאין לי כאבים חזקים ושאני כבר לא זקוקה לתרופות כדי לתפקד על בסיס יומיומי. מה שכן, אני צריכה מזכירה כדי לנהל את לו"ז הטיפולים, הבדיקות וביקורי הרופאים.

יש לי חבר חדש שעוזר לי ללכת, מקל הליכה שהיה פעם שייך לסבתא של ידיד שלנו. מדהים כמה ללכת עם 3 רגליים עוזר ליציבות ולביטחון בהליכה.

אני מרגישה כמו שילוב של גברת זקינה, שודד ים וצ'ארלי צ'אפלין. מה שכן, פתאום אני שמה לב כמה אנשים הולכים עם מקל הליכה או עם קב. לפניכן לא שמתי לב לכך. התופעה הזאת מאד מעניינית, כל עוד אתה לא במצב מסויים אתה לא שם לב איך שאחרים במצב הזה וברגע שאתה כן במצב מסויים פתאום נדמה לך שכל העולם עם אותה תופעה. כמו נשים בהריון למשל, אני בטוחה שכל האמהות כאן מבינות על מה אני מדברת.

יש לנו בבית חברה חדשה. יונה הדוגרת על ביצה על עדן החלון בחדר של הבן שלי. אין לי לב לגרש אותה, למרות שאני לא אוהבת את הלכלוך שיונים מביאים. אומרים גם שהם מביאים מחלות ובכל זאת אין לי לב לגרש אותה.

ו...הכי משמח, אתמול היה היום האחרון של שנת הלימודים. יופיייי!!!!

סיימתי ללמד את השיעור האחרון עם הקבוצה שאני הכי אוהבת וזכיתי לקבל מהם מחמאות ומילים חמות. כיף גדול

הם הביאו כיבוד לשיעור ואני גאה מאד לספר שלא אכלתי כלום, חוץ משזיף אחד קטן ומתוק.

מחיאות כפיים בבקשה.

שתהיה שבת שלווה ושקטה. אמן.

איך הזמן טס. כאשר כתבתי את הפוסט הקודם במאי לא חשבתי שהוא יהיה הפוסט היחיד לאותו חודש. השתתפתי בכנס מידענות חשוב, שאני בדרך כלל כותבת עליו, למדתי דברים מעניינים בהשתלמות בנושא קידום אתרי אינטרנט, המשפחה מספקת חומר כתיבה, אבל עובדה שלא כתבתי.

הנה אנחנו כבר ביוני ואוטוטו מסתיים הסמסטר. זה היה באמת סמסטר קשה מכל הבחינות. 3 קורסים בסמסטר אחד יחד עם העובדה שלא הרגשתי טוב יצרו קוקטייל לא מוצלח בכלל. תוסיפו לזה עבודה רגילה במשרה מלאה והנה לכם מתכון בדוק לעייפות יתר ושחיקה. אין לי אנרגיה לכלום, אפילו לא לחברים או לבילויים וזה ממש לא אופייני לי. אני זקוקה לחופש, לאוויר, לראות טבע וירוק בעיניים ולהתרחק מהמקום בו אני מבלה את רוב שעות היום. אני אוהבת את העבודה שלי, אבל אני גרועה בלתפקד במתח ולחץ. פשוט נגמר לי הסוס ואין לי יותר סבלנות. 

ההוראה בסמסטר הזה היה קשה, בעיקר בגלל שלא הצלחתי ללמד כמו שאני אוהבת. יש שנים עם כיתות טובות ויש שנים עם כיתות...ה' ישמור. השנה יש סטודנטים שמוציאים אותי מדעתי. כמה פעמים אפשר להסביר את אותו הדבר ולראות שזה לא נכנס לראש? עם כל הרצון הטוב והסבלנות יש גבול כמה אני יכולה לעשות. יש לי מספיק שנות ניסיון בהוראה כדי להשוות, והשנה אני לא אספיק ללמד את כל מה שאני צריכה.

אני כל כך שמחה ששנת הלימודים הזאת עומדת להסתיים. לפחות אני יודעת שבשנה הבאה העומס יתחלק בין 2 הסמסטרים.

ההתעסקות עם הבריאות שלי גם עולה לי על העצבים וגוזלת זמן. מעצבן אותי שאני כבר לא יכולה להתעלם מהנושא, כמו שעשיתי המון זמן. ייתכן מאד וההזנחה הזאת הביאה אותי עד הלום.

אני מבלה אצל רופאים והכירופרקטור, בבדיקות, בטיפולים ועוד לא התחלתי פיזיותרפיה. אין לכם מושג כמה דברים אי אפשר לעשות עם צוואר כואב! אי אפשר ללכת לרופא שיניים או להסתפר, בגלל שכאשר נוטים את הראש אחורה התנועה גורמת לגב להיתפס. לא ידעתם את זה, נכון? גם אני לא, עד עכשיו!

הבשורות הטובות, וב"ה יש כאלו טפו טפו טפו, הן שהודות לדיקור הסיני אני לא לוקחת יותר תרופות נגד כאבים. בנוסף, אני שומרת על הדיאטה וכבר רזיתי כמה קילו. שרק ימשיך ככה. קבוצת ההרזייה נחמדה והמנחה נהדרת. היא מעודדת ומצחיקה והייתה יכולה להתפרנס כסטנדאפיסטית.

הילדים וזיס ב"ה בסדר וזה כמובן הכי חשוב. מקווה שהפוסט הבא יהיה יותר שמח.

אני יודעת שאני צריכה להפסיק להתבכיין, אבל בשביל מה יש לי בלוג אם לא להתבכיין בו מדי פעם?