אמא של מתבגרים

קשה לחזור לכתוב אחרי יותר מחודש הפסקה. לא שלא היה לי מה להגיד, אבל לא הייתי מסוגלת לגייס את האנרגיות שאני צריכה כדי לכתוב בעברית. בקושי היה לי כוח לקום בבוקר, להתלבש, להגיע לעבודה, ועוד יותר קשה לעמוד לפני כיתה וללמד. אין שיפור גדול במצבי, אבל איך שהוא הדחף לכתוב ניצח היום את הכאבים. בלי להיכנס לפרטים, יש לי כאבי גב וברך שלא נותנים לי לתפקד כמו שהייתי רוצה.

אם המניות של חברות התרופות עלו בחודש האחרון זה בזכותי. כמות משככי הכאבים והכדורים האנטי-דלקתיים שקניתי יכולה לפרנס בית מרקחת בכבוד. אני יודעת שזה לא בריא, אבל אחרת אינני מסוגלת לעמוד על הרגליים. הרופאים מגבילים את המרשמים לתרופות חזקות, אז אני משלימה את החסר עם אופטלגין נוזלי.

זאת הבחירה שלי, לא לוותר ולהישאר במיטה, (גם שם יש לי כאבים, אבל פחות) אלא לקחת את התרופות ולתפקד איכשהו. ממש לא תיפקוד מלא, כל התכניות שלנו לחג השתנו, לא נסענו למשפחה או לטייל כמו שרצינו, אלא נשארנו בבית. קשה לי ללכת, אני לא מסוגלת לנהוג ואני חסרת סבלנות בגלל ההתמודדות הבלתי פוסקת עם הכאב. די נמאס לי, אבל זה לא משכנע את הכאבים להעלם. אני עוברת עכשיו סדרת בדיקות וביקורים אצל רופאים מומחים, אבל כל דבר לוקח המון זמן, הודות למערכת הבריאות "הנפלאה" שלנו. בישראל צריך להיות בריא כדי להיות חולה.

בבית אני לא עושה כמעט כלום, מזל שיש לי את זיס שעושה הכל, כולל לטפל בי, באהבה ובמסירות אין קץ. לא יכולתי לדעת לפני 37 שנה כאשר בחרתי בו, שהבחירה תהיה ב"ה כל כך טובה. שרק יהיה בריא עד 120, אמן.

בעצם החיים הם רצף של בחירות ואנו משתדלים לעשות את הבחירות הנראות לנו כנכונות. לעתים אנחנו בוחרים בלי לדעת מה יקרה כתוצאה מהבחירה ומקווים שיהיה טוב. אבל, בחיים יש גם בחירות שאנחנו עושים למרות שאנחנו יודעים שהם בחירות גרועות ובעיקר פוגעות בנו. למשל לקחת על עצמנו יותר מדי התחייבויות שמכניסות אותנו ללחץ, כי לא נעים לנו להגיד לא.

בחירה גרועה נוספת קשורה להרגלי אכילה ועודף משקל. אני מזמן סובלת מעודף משקל ויודעת שאני צריכה לרזות בשביל הבריאות. זה מעבר להיראות טוב, זה ממש בשביל להוריד את הכולסטרול ולדאוג לרווחת העורקים שלי. אלא מה, למרות שידעתי שזה חשוב, עשיתי בחירות לא נכונות ואכלתי ואכלתי, מכל הסיבות הלא נכונות. כל מי שסובל מעודף משקל מכיר את המשפטים "אני חייבת לאכול כדי להירגע", "אני חייבת משהו מתוק" "מחר אתחיל דיאטה". הפעם, בעקבות הכאבים בברך ובגב, שקשה להם להחזיק אותי, החלטתי בחירה טובה והצטרפתי לפני שבוע לקבוצת הרזיה.

המנחה נהדרת ונותנת המון מוטיבציה. היא מדגישה שההחלטה לאכול משהו משמין או לא תלויה רק בבחירות שלנו. שינוי התנהגות חייב לבוא מבפנים ואני מודעת כמה שזה קשה, הרי זאת לא הדיאטה הראשונה שאני עושה. אני מאד מקווה שאצליח, למרות הפיתויים הרבים ומאחלת לעצמי ולכם רק בחירות טובות והרבה בריאות.

שבת שלום.

ביהדות מייחסים חשיבות רבה לעשיית חסד. כולנו מכירים את הפסוק מפרקי אבות "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אכן יש בארץ הרבה עשיית חסד, עד כדי כך שלפעמים נדמה שבלי מעשי החסד של הציבור הרחב המדינה הזאת באמת לא הייתה מתקיימת. נראה את זה בעוד כמה שבועות לפני פסח כאשר כלי התקשורת יתמלאו בתמונות של חלוקת אוכל לחג לנזקקים. ארגונים שלמים לא היו יכולים להתקיים בלי המתנדבים המסורים ומד"א זה רק דוגמא לאחד מהם.

בתודעה שלנו המילים "מעשים טובים" מתקשרות לדברים גדולים. התנדבות, מבצעי התרמות, מסירות נפש, מינימום אנג'לינה ג'ולי עם המפעלים ההומאניטאריים שלה, אבל מהניסיון שלי זה לא בהכרח כך. לעתים אדם עושה משהו, שבעיניו הוא דבר קטן וטבעי, עבור מישהו אחר, בלי לדעת עד כמה לאדם השני המעשה הזה הוא משמעותי. הוא בוודאי לא יגדיר את מעשיו כ"מעשה טוב", למרות שיותר טוב מזה אין.

מה שאני מנסה להגיד זה שאנחנו הרבה פעמים לא מודעים איך המעשים שלנו משפיעים על האחר. לפעמים זה יכול להיות משהו שאנחנו אומרים ולפעמים זה יכול להיות משהו שאנחנו עושים. קורה לא פעם שאומרים לי: "את זוכרת איך לפני כך וכך שנים בנסיבות אלו ואלו אמרת לי ש...., זה היה כל כך משמעותי ומאד עזרת לי". אני כמובן שמחה שעזרתי, אבל תאמינו לי שאני לא זוכרת את המקרה ואני בוודאי לא זוכרת מה אמרתי באותו רגע.

אני כן זוכרת מקרה הפוך ולמרות שזה קרה לפני כמה שנים אני בטוחה שלא אשכח אותו עד סוף חיי, או עד לאלצהיימר, מה שיבוא קודם  .

קוראיי הוותיקים אולי זוכרים את הפוסטים שכתבתי בקיץ 2007, כאשר עברנו דירה לשכונה חדשה ואיזה סיוט זה היה.

ביום של המעבר, אחרי יום מפרך ומעצבן, חברת ההובלות נסעה עם כל תכולת הדירה למקום החדש ונשארנו לבד בדירה הריקה כדי לבדוק אם לא שכחנו שום דבר ולסדר את הפרטים האחרונים. היינו מאד רעבים, אבל לא היה מה לאכול ולא היה זמן לקנות אוכל, כי מיהרנו להגיע לדירה החדשה כדי לפקח על חברת ההובלות (שהייתה נוראית). כאשר עמדנו להיכנס למכונית פגשנו ידיד ברחוב ורצינו להיפרד ממנו. הוא התעקש שנעלה אצלו הביתה לאכול ארוחת ערב. הסברנו לו שאין לנו זמן, אבל הוא לא וויתר. בשניות הכינו לנו סלט, חביתה ושתייה, אכלנו במהירות ונסענו. בזכות הארוחה הזאת שרדנו את כל שעות המעבר, שהסתיים בסביבות חצות והיה לנו כוח לסדר את המיטות כדי שנוכל לפחות לישון כמו בני אדם. את הארוחה הזאת וטוב הלב של החברים שלנו לא אשכח לעולם. בשבילנו זה היה "מעשה טוב" בשיא מובן המילה ואנחנו אסירי תודה להם עד היום.

לא מזמן אירחנו את החברים האלה אצלנו בבית והזכרתי להם את הארוחה הזאת וכמה אני מודה להם על כך. תתפלאו לשמוע, אבל הם לא זכרו אותה!

מה שרק מוכיח שלעשות מעשים טובים זה לא כל כך קשה.